חדשה ושאלה...

[כביכול]

חדשה ושאלה...

היי,
אני קוראת סמויה כבר המון זמן בפורום המקסים הזה, וזקוקה לעזרתכן...
בגדול יש לי היסטוריה של אנורקסיה והווה של דיכאון, פגיעה עצמית ומחשבות אובדניות. מטופלת כבר כמה חודשים טובים אצל פסיכולוגית שאני מאוד אוהבת אבל שומדבר לא זז והמצברוח בקרשים. טיפול תרופתי לא ממש משפיע.
לאחרונה עלתה אופציה של אשפוז. בסך הכל נשמע לי רעיון טוב, אבל לא סגורה על זה עד הסוף, וגם לא בטוחה איפה הכי יתאים לי.
מישהי שמעה על המחלקה של שלומית כץ בכפר שאול? כי זה הכיוון שעלה בינתיים.
באופן כללי הייתן ממליצות על אשפוז ראשון בבי"ח פסיכיאטרי או במחלקה פסיכיאטרית בבי"ח רגיל?

אשמח לכל פירור מידע, התנסויות אישיות וכו', אפשר גם במסרים אם יותר נוח לכן...

תודה רבה!

 

[levshavur]

ברוכה הבאה!

כביכול שלום,
אני מכירה טוב את המחלקה שאת שואלת עליה...אכתוב לך מסר.
אישית אני בדעה שמחלקה בבית חולים רגיל זה עדיף, אבל כמו עם כול דבר בחיים יש יתרונות וחסרונות...
את מוזמנת להישאר אתנו ולשתף מה שמרגיש לך מתאים...
לבשה.

 

[כביכול]

אני ארחיב קצת...

אני מניחה ששאלתי שאלות נורא ספציפיות אז תנו לי להסביר קצת על עצמי....

האנורקסיה נחתה עליי out of the blue אי שם בסוף כיתה ט', זה לא ממש הגיע בהדרגה אלא פשוט הפסקתי לאכול בבום.
ירדתי הרבה במשקל, מפה לשם זה הגיע להורים שלי (הייתי בפנימייה והם לא ידעו מה הולך עד שהצוות מהפנימייה אמר להם), הכריחו אותי ללכת לפסיכולוגית, שנאתי אותה ולא שיתפתי פעולה, התחלתי לאכול קצת בשביל שירדו ממני וזה עבד.
מאז ההפרעה באה והולכת, יש לי תקופות של צמצום עד צום מוחלט ויש תקופות שאני אוכלת רגיל.
אני סוחבת ככה כבר 6 שנים, שבמהלכן הספקתי להרוס לעצמי הרבה מאוד דברים בחיים בגלל החרא הזה (תיכון, ש"ש, צבא...)
היו לי 7 מטפלים שונים שאת כולם עזבתי אחרי חודש חודשיים גג, שנאתי את הרעיון של טיפול והלכתי אליהם רק כי הכריחו אותי.
מתישהו שנה שעברה נפל לי האסימון שיש לי בעיה ואני לא מצליחה לפתור אותה לבד, ואוי ואבוי לי, כנראה אני צריכה עזרה.
אני? עזרה?
אני הבנאדם הכי עצמאי שיש....
אבל הבנתי שלבד אני לא אצליח לעצור את זה.
אז אני מטופלת אצל פסיכולוגית שאני מאוד אוהבת כבר מעל חצי שנה, והיא באמת מדהימה, אבל משהו פשוט תקוע בינינו. אני בניתי במשך שנים חומות שאני לא מצליחה לשבור עכשיו, והטיפול תקוע.
אני בהרגשת תסכול נוראית, נורא רוצה שמשהו יזוז כבר, ורעיון האשפוז עלה על הפרק....

אז לאלה מכן שהיו באשפוז- מה קיבלתן באשפוז שלא הצלחתן לקבל בטיפול מרפאתי רגיל?
ולכולן- מכירות מצב כזה שהטיפול פשוט תקוע? מה עושים?

תודה רבה

 

[levshavur]

מה קיבלתי מהאישפוז/ים? טריגר

כביכול שלום,
בעיקר מה שקיבלתי מהאשפוזים זו סביבה חברתית, ויכולת להתגבר על הבדידות שהציקה לי אז מאוד (כיום לשמחתי התחתנתי בשנית ויש לי בן זוג נהדר, כך שתחושת הבדידות ההיא נעלמה כמובן).
ומה עוד קיבלתי? (לצערי לא בצורה חיובית) טראומות נוספות למה שכבר הבאתי אתי לשם...לדוגמה רק מזמן השהות במיון בכפר שאול (כי לא נכנסים מייד למחלקה, לפחות בזמן שלי זה היה כך) חטפתי טראומות מעצם זה שלא היו מפתחות לשירותים ולמקלחת, התנהגויות בעייתיות של חולים (ובמיוחד של נשים עם הפרעות אכילה ש'חגגו' עם ההפרעה בלי שאף אחד יפקח על זה, דבר שבהחלט מדרדר וכד'...
אז תחשבי האם יש לך חוזק לפגוש א/נשים במצבים קשים...השאלה האם את צריכה מסגרת של אשפוז מלא או אשפוז יום...
אישית אחרי כול ה'נסיון ' שיש לי מכפר שאול ואיתנים לעומת הטיפול (הפרטי) שהיה לי אצל רופאה אחת (שנמשך שנים רבות אבל היה מאוד יסודי) אני בדעה שאם יש אפשרות טיפול מרפאתי עדיף, אבל לכול אחת יש צרכים אחרים, ויש אלו שה'מסגרת' של האשפוז מחזיקה אותן בשביל לא להתדרדר, ויש אלו שלהפך, שהשהות באשפוז רק מחמירה את מצבן.
לגבי חסימות בטיפול: יכול להיות שלפעמים פריצת הדרך יכולה להיות דרך טיפול לא מילולי : כמו תרפיה באמנות, מוזיקה, טיפול בתנועה או טיפול ברפלקסווגיה/ או שיאצו/עיסוי... או טיפול שהוא מילולי, אבל יש היבטים יצירתיים או לא ישירים כמו בדרמה תרפיה או בפסיכודרמה...(דרך אגב יש מטפלים בדרמה תרפיה שמתמחים בנשים ונערות עם הפרעות אכילה...
לפעמים יש דברים שקשה לבטא בצורה מילולית ישירה ולכן נתקעים...במיוחד אם המטפלת היא כזאת שאומרת 'כן כן...' ומצפה שאת תדברים כול המפגש או רובו והיא רק מקשיבה , מהנהנת בראש, או במקרה הטוב אומרת חצי משפט...אם יש אינטרקציה טובה בין מטפלת למטופלת שלה יש יותר סיכוי להיפתח...
אני חושבת שמה ששבר אצלי את החסימה זו האנושיות של המטפלת, וזה שהיא דיברה אתי בגובה העיניים...
אני חושבת שלאשפוז יש יתרון מסוים אם מישהי היא במצב קשה, או עם סכנה לקושי להפסיק פגיעה עצמית או מחשבות אובדניות...אבל אם היא במצב סביר, לטיפול מרפאתי טוב יש יותר סיכוי להצליח מעצם זה שלמטפלת יש יותר אפשרות ומוטיבציה להקדיש זמן ומחשבה מאשר מטפלים שנמצאים במחלקה וצריכים להקדיש זמן לקבוצת אנשים גדולה.
יש אנשים שמצליחים לפתוח חסימות של תקיעות בטיפול קבוצתי/ קבוצת תמיכה/ קבוצה לעזרה עצמית. אבל מה שמועל לאחת לא בהכרח יועיל לאחרת...אז שווה שתנסי לראות מה הכי יכול להתאים לך...מקווה שכתבתי ברור כי אני עייפה מאוד...
לבשה.

 

[כביכול]

תודה לבשה! ועדכון

כרגע הרעיון של אשפוז פחות ישים כי יש רשימת המתנה ממש ארוכה, ויש כל מיני בעיות עם האזור רישום ובירוקרטיה שכזו.
ומה עוד? מסתבר שהמטפלת שלי עוזבת את המרפאה עוד חודש
היא הציעה לי להמשיך אצלה בקליניקה הפרטית אבל אין לי כסף לממן את זה...
אז עכשיו אני ממש בנקודת מפנה, לא יודעת כל כך מה עומד לקראתי, איזה טיפול אם בכלל.....
קצת מיואשת קיצר.

לבשה כתבת ברור ביותר, תודה רבה על התשובות המפורטות והעזרה!!

 

[levshavur]

טיפול...

כביכול שלום,
אני מקווה מאוד שתצליחי למצוא מקום טיפול טוב...
למצוא טיפול חינמי שיהיה ברמה מספקת זה ממש לא פשוט...
אין לי רעיון מה יכול לעזור לך...אם יהיה לי רעיון כלשהו אכתוב לך בפרטי...
במקרה היום התבטל לי שיעור אז הייתה לי אפשרות להיכנס לפורום (ימיי שלישי ורביע אני לומדת עד מאוחר...)
את מוזמנת להישאר אתנו ולהמשיך לשתף, כאן או במסרים...
לבשה.

 

[No longer]

אוקיי

המחלקה של ד"ר כץ אכן נפתחה שוב, אבל שום דבר לא השתנה בה. עדיין חיים משותפים עם הגברים במקלחות ושירותים וכו', עדיין צוות שלא באמת מבין את היחס המיוחד שצריך להיות שם. לא הייתי ממליצה לך להתאשפז שם..

 

[levshavur]

האמת שגם אני לא הייתי ממליצה...