חדשה בפורום.
היי כולם. אני נורא שמחה שמצאתי את הפורום הזה. אבל קודם אני אציג את עצמי. אז ככה, קוראים לי גל ואני בת 17. במשך השנה האחרונה היו לי המון התלבטויות בנושא הדת, אבל אף פעם לא סיפרתי לאף אחד מה אני חושבת באמת. אני חיה בסביבה בה כולם דתיים, חלק יותר מקפידים וחלק פחות. אני מאמינה בה' אבל אני לא מאמינה שהדרך הזאת היא הדרך הנכונה בשבילי. אני אדם שמאוד צריך את החופש האישי שלו וכל הדרך הדתית הזאת נתפסת ממש לקטנות, נכנסת לכל תחום בחיים, זה ממש לא מתאים לי. אמא שלי חזרה בתשובה והיא מדברת על הדת בצורה שכל כך מרגיזה אותי, כאילו אם זאת הדרך הנכונה בשבילה זה אומר שזאת הדרך הנכונה לכולם. בכלל, איך שכל אלה שמנסים לחנך לדת מדברים איתנו על הדת, אני מרגישה כאילו ממש עושים לנו שטיפת מוח. למשל שכשאדם חוזר בשאלה במקום לשמוח בשבילו כי הוא עושה מה שעושה לו טוב כולם מצטערים ואומרים "זה קורה במשפחות הכי טובות" ועוד משפטים מסוג זה. הכי מעצבן אותי שכשרוצים לתאר אדם שחזר בשאלה אומרים שהוא "התקלקל". זה נשמע כאילו הוא לא שווה יותר, כאילו הוא שבור, לא יכול יותר לתפקד. זה ממש מרגיז אותי שבדת כל מי ששונה מתייחסים אליו בצורה כזאת, כאילו הוא "מקולקל". כמו שכבר אמרתי, אני לא מאמינה שהדרך הזאת נכונה בשבילי. אבל אני לא מסוגלת להגיד את זה להורים שלי. אני יודעת שזה ישבור אותם. איך שהם כל הזמן מדברים איתי על זה, אומרים לי שהם כל כך שמחים שיש להם ילדה כמוני שמקשיבה להם וגורמת להם נחת. ואני בתוכי נקרעת. כי אני לא באמת מאמינה במה שהם מנסים לחנך אותי, למרות שכלפי חוץ אני כן מראה שאני כזאת. ואני מרגישה שאני כבר לא מסוגלת להמשיך לחיות ככה, אני מרגישה שאני משקרת לעצמי. אבל אני לא מסוגלת לספר להם. אני יודעת שהם כל כך יפגעו. אני שומעת את אמא שלי מדברת ברחמים על אמהות שהילדים שלהם חוזרים בשאלה ואני פשוט לא מסוגלת יותר לעמוד בזה. יש למישהו עצות או אפילו סתם מילות עידוד? מצד אחד אני לא מסוגלת להמשיך עם דרך החיים הזאת, כי זה כל כך לא אני. אבל מצד שני אני לא מסוגלת לספר לאמא שלי שאני לא שומרת בין בשר לחלב, שאני שומעת בסתר, מתחת לשמיכה, שירים בכל שישי בערב, אני לא יכולה להגיד לה שגם אני אחת מאלה, אני לא מסוגלת להגיד לה שאני "מקולקלת".
היי כולם. אני נורא שמחה שמצאתי את הפורום הזה. אבל קודם אני אציג את עצמי. אז ככה, קוראים לי גל ואני בת 17. במשך השנה האחרונה היו לי המון התלבטויות בנושא הדת, אבל אף פעם לא סיפרתי לאף אחד מה אני חושבת באמת. אני חיה בסביבה בה כולם דתיים, חלק יותר מקפידים וחלק פחות. אני מאמינה בה' אבל אני לא מאמינה שהדרך הזאת היא הדרך הנכונה בשבילי. אני אדם שמאוד צריך את החופש האישי שלו וכל הדרך הדתית הזאת נתפסת ממש לקטנות, נכנסת לכל תחום בחיים, זה ממש לא מתאים לי. אמא שלי חזרה בתשובה והיא מדברת על הדת בצורה שכל כך מרגיזה אותי, כאילו אם זאת הדרך הנכונה בשבילה זה אומר שזאת הדרך הנכונה לכולם. בכלל, איך שכל אלה שמנסים לחנך לדת מדברים איתנו על הדת, אני מרגישה כאילו ממש עושים לנו שטיפת מוח. למשל שכשאדם חוזר בשאלה במקום לשמוח בשבילו כי הוא עושה מה שעושה לו טוב כולם מצטערים ואומרים "זה קורה במשפחות הכי טובות" ועוד משפטים מסוג זה. הכי מעצבן אותי שכשרוצים לתאר אדם שחזר בשאלה אומרים שהוא "התקלקל". זה נשמע כאילו הוא לא שווה יותר, כאילו הוא שבור, לא יכול יותר לתפקד. זה ממש מרגיז אותי שבדת כל מי ששונה מתייחסים אליו בצורה כזאת, כאילו הוא "מקולקל". כמו שכבר אמרתי, אני לא מאמינה שהדרך הזאת נכונה בשבילי. אבל אני לא מסוגלת להגיד את זה להורים שלי. אני יודעת שזה ישבור אותם. איך שהם כל הזמן מדברים איתי על זה, אומרים לי שהם כל כך שמחים שיש להם ילדה כמוני שמקשיבה להם וגורמת להם נחת. ואני בתוכי נקרעת. כי אני לא באמת מאמינה במה שהם מנסים לחנך אותי, למרות שכלפי חוץ אני כן מראה שאני כזאת. ואני מרגישה שאני כבר לא מסוגלת להמשיך לחיות ככה, אני מרגישה שאני משקרת לעצמי. אבל אני לא מסוגלת לספר להם. אני יודעת שהם כל כך יפגעו. אני שומעת את אמא שלי מדברת ברחמים על אמהות שהילדים שלהם חוזרים בשאלה ואני פשוט לא מסוגלת יותר לעמוד בזה. יש למישהו עצות או אפילו סתם מילות עידוד? מצד אחד אני לא מסוגלת להמשיך עם דרך החיים הזאת, כי זה כל כך לא אני. אבל מצד שני אני לא מסוגלת לספר לאמא שלי שאני לא שומרת בין בשר לחלב, שאני שומעת בסתר, מתחת לשמיכה, שירים בכל שישי בערב, אני לא יכולה להגיד לה שגם אני אחת מאלה, אני לא מסוגלת להגיד לה שאני "מקולקלת".