t i n k e r b e l ls
New member
חדשהה ../images/Emo142.gif
היייי הרי לכם מצטרפת חדשה לפורום! אני רוני, בת 18 מר"ג, ויצאתי למסע לפולין באוקטובר 2003 (לפני שנה) משו שכתבתי אחרי המסע... אתם מוזמנים להגיב. כמו עוד עדות שהטבע בגד בה: היה זה יום סתווי כזה, אבל מאלו היפים. היה קריר אמנם, אבל הייתה בשמיים שמש ענקית, מחממת. היא כ"כ אוהבת ימים כאלה, הם עושים לה מצברוח טוב. נראה לה שגם הטבע מאד אוהב אותם, כי תמיד בימים האלה הכל ירוק-צהבהב מסביב, שירת הציפורים נשמעת מכל עבר ויש הרגשה שהכל יותר בהיר, ורגוע, ושמח. ותמיד בימים האלה, כשהשמיים כ"כ צלולים בתכולם ואפשר להגיע עם המבט ממש ממש עמוק בתוכם, העולם נראה כל-כך יפה... זה היה יום שבת, היום הרביעי למסע. היום של אושוויץ-בירקנאו. כולם תמיד דיברו על אושוויץ ובירקנאו כ- "ה-מקום", והיא כבר דמיינה לעצמה את התמונה בראש: גדרות תייל מסולסלות, ענקיות כאלה, כמו אלו שרואים תמיד בסרטים, שטחי עפר כהים, במקרה הטוב אולי עשויים לבנים, כשעליהם ניצבים בצפיפות ביתני עץ בלויים הבנויים באי סדר מוחלט, הכל צבוע שחור ולבן. והרעש - רעש הלוואי של צפיפות ההמונים, בדיוק כמו בתמונות, כמו בסיפורים... מקום שנרצחו בו 1.5 מליון יהודים חייב להיראות לפחות כמו בדמיון שלה, חשבה. אך כשהגיעו לבירקנאו, הכל כמו התנפץ לה ישר בפנים. היו אלה שטחי העפר הכהים שהוחלפו בכרי דשא ענקיים הפרושים כמעט לכל אורכו ורוחבו של המחנה, ביתני העץ שנשארו ברובם עומדים על תילם, מסודרים כל-כך, עד כדי התפארות, גדרות התייל שנדחקו רק לקצות המחנה. היו אלה ירוק הדשא והעצים, תכול השמיים הבהירים, שריקותיהן הנאות לשמיעה של הציפורים על רקע השקט המופתי ששרר שם, היו אלה אורה המשווע וחמימותה הנעימה של השמש הענקית בשמיים... היה זה הטבע שבגד בה, שבגד בהם. כמו התעטף במסיכת התמימות, הוא שיקר שם. לה, להם, לאומה. הוא הסתיר את השנאה, את האכזריות, את הרוע, הסתיר את הסבל, הפחד והאומללות, גם את חוסר האנושיות וההומניות הוא הסתיר, הסתיר את חוסר האונים. הסתיר את הרצח, את המוות. נראה היה לה כי הטבע הזה שהיא כל-כך אוהבת, מי שהיה עד כמעט אנושי למעשי הזוועה שהתרחשו שם בבירקנאו, גם הוא נכנע. נכנע לזמן, לחיים. וזה היה כואב, ועצוב, וקשה, הרבה יותר מהמראות שעברו בדמיונה לפני שהגיעה לשם. זה הרגיש כמו סכין חדה, שננעצה בה עמוק עמוק. אולם אז, כמו נלחם על דרך היושר ברגעי דעיכתו האחרונים, שלח לה הטבע את אותותיו. אמנם לא רבים היו הם, אך חזקים וברורים דָיים. הייתה זו הרוח השברירית, שנשבה בעצמות חזקות במיוחד, תוך שהיא מסלקת כבהינף יד את חום השמש שאפף אותם, והיו אלו להקות העורבים העצומות בגדלן שהתעופפו שם מעליהם, תוך שהן משקיטות את שריקות הציפורים מחד ומרעישות את השקט המופתי מנגד, בקולן הצורם. כמו אומרים להם שמקומם אינו שם, כמו מזהירים אותם מפני סכנת המקום, כמו מתריעים על כך שהחום והרעש שהם מרגישים, אינם אלא מסיכה של הטבע. כמו לוחשים את זעקת 1.5 מליוני היהודים שנספו שם, כמו מנציחים את זעקתם האחרונה... עם רדת הערב, עלתה אל מרומי מגדל השמירה שניצב בכניסה למחנה וצילמה את נוף השקיעה המדהים שנגלה לה דרך חלונו, כמו עוד עדות, שהטבע בגד בה...
היייי הרי לכם מצטרפת חדשה לפורום! אני רוני, בת 18 מר"ג, ויצאתי למסע לפולין באוקטובר 2003 (לפני שנה) משו שכתבתי אחרי המסע... אתם מוזמנים להגיב. כמו עוד עדות שהטבע בגד בה: היה זה יום סתווי כזה, אבל מאלו היפים. היה קריר אמנם, אבל הייתה בשמיים שמש ענקית, מחממת. היא כ"כ אוהבת ימים כאלה, הם עושים לה מצברוח טוב. נראה לה שגם הטבע מאד אוהב אותם, כי תמיד בימים האלה הכל ירוק-צהבהב מסביב, שירת הציפורים נשמעת מכל עבר ויש הרגשה שהכל יותר בהיר, ורגוע, ושמח. ותמיד בימים האלה, כשהשמיים כ"כ צלולים בתכולם ואפשר להגיע עם המבט ממש ממש עמוק בתוכם, העולם נראה כל-כך יפה... זה היה יום שבת, היום הרביעי למסע. היום של אושוויץ-בירקנאו. כולם תמיד דיברו על אושוויץ ובירקנאו כ- "ה-מקום", והיא כבר דמיינה לעצמה את התמונה בראש: גדרות תייל מסולסלות, ענקיות כאלה, כמו אלו שרואים תמיד בסרטים, שטחי עפר כהים, במקרה הטוב אולי עשויים לבנים, כשעליהם ניצבים בצפיפות ביתני עץ בלויים הבנויים באי סדר מוחלט, הכל צבוע שחור ולבן. והרעש - רעש הלוואי של צפיפות ההמונים, בדיוק כמו בתמונות, כמו בסיפורים... מקום שנרצחו בו 1.5 מליון יהודים חייב להיראות לפחות כמו בדמיון שלה, חשבה. אך כשהגיעו לבירקנאו, הכל כמו התנפץ לה ישר בפנים. היו אלה שטחי העפר הכהים שהוחלפו בכרי דשא ענקיים הפרושים כמעט לכל אורכו ורוחבו של המחנה, ביתני העץ שנשארו ברובם עומדים על תילם, מסודרים כל-כך, עד כדי התפארות, גדרות התייל שנדחקו רק לקצות המחנה. היו אלה ירוק הדשא והעצים, תכול השמיים הבהירים, שריקותיהן הנאות לשמיעה של הציפורים על רקע השקט המופתי ששרר שם, היו אלה אורה המשווע וחמימותה הנעימה של השמש הענקית בשמיים... היה זה הטבע שבגד בה, שבגד בהם. כמו התעטף במסיכת התמימות, הוא שיקר שם. לה, להם, לאומה. הוא הסתיר את השנאה, את האכזריות, את הרוע, הסתיר את הסבל, הפחד והאומללות, גם את חוסר האנושיות וההומניות הוא הסתיר, הסתיר את חוסר האונים. הסתיר את הרצח, את המוות. נראה היה לה כי הטבע הזה שהיא כל-כך אוהבת, מי שהיה עד כמעט אנושי למעשי הזוועה שהתרחשו שם בבירקנאו, גם הוא נכנע. נכנע לזמן, לחיים. וזה היה כואב, ועצוב, וקשה, הרבה יותר מהמראות שעברו בדמיונה לפני שהגיעה לשם. זה הרגיש כמו סכין חדה, שננעצה בה עמוק עמוק. אולם אז, כמו נלחם על דרך היושר ברגעי דעיכתו האחרונים, שלח לה הטבע את אותותיו. אמנם לא רבים היו הם, אך חזקים וברורים דָיים. הייתה זו הרוח השברירית, שנשבה בעצמות חזקות במיוחד, תוך שהיא מסלקת כבהינף יד את חום השמש שאפף אותם, והיו אלו להקות העורבים העצומות בגדלן שהתעופפו שם מעליהם, תוך שהן משקיטות את שריקות הציפורים מחד ומרעישות את השקט המופתי מנגד, בקולן הצורם. כמו אומרים להם שמקומם אינו שם, כמו מזהירים אותם מפני סכנת המקום, כמו מתריעים על כך שהחום והרעש שהם מרגישים, אינם אלא מסיכה של הטבע. כמו לוחשים את זעקת 1.5 מליוני היהודים שנספו שם, כמו מנציחים את זעקתם האחרונה... עם רדת הערב, עלתה אל מרומי מגדל השמירה שניצב בכניסה למחנה וצילמה את נוף השקיעה המדהים שנגלה לה דרך חלונו, כמו עוד עדות, שהטבע בגד בה...
