חג שמח, חבריה!

[שמחה99]

חג שמח, חבריה! ../images/Emo9.gif

מה דעתכם על עץ סיפורי הצלחות?

(אין אייקון של עץ

) עץ מעודד כזה שנותן חשק להתמודד עם כל מיני מצבים לא נעימים, עץ שדוחף אותנו להשיג דברים, עץ של "קנאת סופרים תרבה חוכמה" או לחילופין "קנאת מגמגמים תרבה פטפטת"

עץ שכל אחד יראה מה אפשר להשיג ואיך הוא התגבר על חששות מכל מיני מצבי דיבור קשים עבורו... אז מתחילים? וכמובן! פרסים יקרי ערך יוגרלו בין מספרי הסיפורים היפים ביותר!

הזכויות שמורות לשי (impious) על הרעיון...

חג שמח ומבדח

ו--- שושי! צאי מהמאורה ותרביצי סיפור עסיסי!

שלא תחשבי לך שתזכי בפרס בפרוטקציה...

 

[av100]

ארים את הכפפה!

לפני כשלוש שנים נמאס לי להיות תחת מנהל ספציפי (למרות הגמגום תמיד היה לי ראש יותר מדי גדול) ורציתי להתקדם למשרה ניהולית.היתה צריכה להפתח יחידה חדשה קטנה מאוד עם משרה ניהולית ללא כפיפים חששתי מאוד.אספתי אומץ ודיברתי עם מנהל ישיר שלי,ואז הוזמנתי לשיחה עם הבוסית הגדולה(שפחדתי אפילו ממחשבה עליה לא רק משיחה) בשיחה פישלתי בגדול,גמגמתי רצח ובגלל זה לא חשבתי כלל על תוכן ואמרתי הרבה שטויות.הסתבר שזאת בכלל היתה שיחת נימוסין והתפקידהיה כבר מובטח למישהו אחר. חשבתי שהכל אבוד,אבל כדי להציל את האגו שלי המנופץ לרסיסים שלחתי ,אחרי התלבטויות רבות, מכתב בדואר אלקטרוני לבוסית הגדולה.שם כתבתי שיש לי בעיה בדבור שמחמירה בזמן הלחץ ולכן מה שהיה בשיחה לא משקף אותי באותו מכתב נימקתי גם למה אני מתאימה לתפקיד,ואפילו הבאטי את אי שביעות רצוני שמבטיחים תפקידים לאנשים מחוץ לארגון(אני עצמי שלא תחשבו גדולות,הייתי רק שנה בארגון) חשבתי שאקבל בגדול על הראש על המכתב.... להפתעתי לאחר כמה שבועות קבלתי טלפון ממנהל הישיר שלי -בו הוא אמר שאני כל כך רוצה וחייבים לתת לי צ'אנס... נותנים לי את המשרה במקום יותר גדול ממה שביקשתי (עדיין קטן,אבל אז זה בכלל נראה לי לא מציאותי לנהל מקום כזה) הודגש לי שזה לתקופת הנסיון,ולא מתחייבים לי לשום דבר... אפשר להגיד שנדהמו מהחוצפה שלי,אפשר להגיד שניצלתי הזדמנות בנסיבות מתאימות, אני באותו שלב נדהמתי מעצמי ולא האמנתי שזה קורה לי... הרגשתי שאני העזתי, עשיתי השתדלות וקבלתי סדור משמיים!

 

[שמחה99]

אלינו'ש ../images/Emo24.gif

הסיפור שלך הוא יישום מצוין של הסיפור החמוד הבא, מלא מוסר השכל... באחד הימים הלכו להם מורה זן זקן וחכם ותלמידו הצעיר בדרכם אל המנזר, שנמצא במרחק כמה ימי הליכה מהם. לאחר אחד העיקולים נגלה לעיניהם נהר רחב וכשהתקרבו לחלק רדוד בנהר גילו שם כלה צעירה יושבת על סלע בגדה וראשה טמון בידיה. התקרבו השניים אל הצעירה ושאלו אותה מדוע היא מיואשת כל כך ביום כלולותיה. הכלה הצעירה הסבירה כי החלק הרדוד בנהר הוצף במים קרים באופן בלתי צפוי וכי כעת אין היא יכולה לחצות אותו מכיוון ששמלתה הנאה תירטב ותתלכלך מהבוץ והיא עצמה תקפא מקור. היא שאלה אותם אם יוכלו לשאת אותה ולעזור לה לחצות את הנהר. התלמיד הצעיר התרגז ואמר לה "את לא יודעת עם מי את מדברת? זהו מורה זן דגול ורב בשנים, גופו שברירי, מי הוא שיישא צעירה פשוטה, מתבוסס בבוץ ובמי נהר קפואים!" בעוד התלמיד הצעיר מטיף לכלה הצעירה, התקרב אליה המורה הזקן והשברירי, הניף אותה בקלילות על כתפו וחצה לעברו השני של הנהר. הוא הניח אותה על הגדה וחצה שוב אל עבר תלמידו. "בוא," אמר, "נמשיך בדרכנו אל המנזר". התלמיד היה המום אך עקב אחרי מורו והמשיך ללכת. במשך הימים הבאים נראה היה כי התלמיד הצעיר מוטרד מאוד ומצחו היה מקומט ממחשבה ללא הפסק. היה נדמה כי הוא רוצה לפנות אל המאסטר, אך מתחרט ברגע האחרון בכל פעם. לבסוף, לאחר שלושה ימים של התחבטויות ולבטים פנה התלמיד אל מורהו ושאל בתמיהה: "מאסטר, איך הצלחת להעמיס את הנערה על כתפך ולהעביר אותה דרך הבוץ ומי הנהר הקרים?" "אהה" ענה המאסטר הזקן, "אתה רואה כעת את ההבדל בינינו? אני עשיתי עבודה קלה ביותר - נשאתי את הצעירה על כתפי במשך לא יותר מדקה, ואז הורדתי אותה בעבר השני. ואילו אתה," הצביע המאסטר על תלמידו, "אתה, עדיין נושא אותה על כתפייך במשך שלושה ימים שלמים!"

הזכרת לי את הסיפור הזה...

חג שמח

 

[שמחה99]

אוקי, תורי ../images/Emo6.gif

אבל זה לא פייר, מי יחליט אם זכיתי?

אז ככה----- אולי זו הצלחה קצת ישנה, אבל עדכנתי אותכם בדברים יותר עדכניים, כך שאין לי ברירה אלא לחזור מספר חודשים אחורה... במסגרת לימודי היה קורס חמוד כזה שכל פעם הביאה מנחת הקורס מרצה אורח אחר לדבר על נושאים מגוונים. אופי הקורס לא איפשר מבחן מסודר ורישמי לכן הציון נקבע לפי מצגות. כל 2-3 סטודנטים הכינו מצגת על איזה נושא מקצועי שרצו והציגו אותה. בדרך כלל רק אחד מהקבוצה הציג. כששמעתי על המבחן המאיים הזה, נכנסתי ללחץ היסטרי. היו כבר כמה מצגות מזעזעות שהיה עלי להגיש בשנה ראשונה ושניה והיה גרוע. הכי גרוע שיש... החלטתי ברוב ייאוש ומבוכה לנסות לתרגל בערבי הייד פארק. לא שיצא לי ללכת הרבה, אבל מה שהלכתי הועיל... (לתשומת ליבכם

) שושי, שוקי וכל מי שהיה יכול להעיד כמה ביישנית אני, כמה חסרת ביטחון...

אה! שכחתי לומר שהחלטתי להציג את המצגת (הייתה אפשרות להטיל על האחרים), זו הייתה מין החלטה מטורפת ולא מחושבת בכלל. הרי חוויתי כבר חוויות קשות ולא נעימות...

יום לפני היום הגדול - קרי, הגשת המצגת - נסעתי אחרי הלימודים, מלאת חששות, לערב הייד פארק... ברררררר....... התכוננתי בדרך לנאום, לפחות כמו שמתכונת אישיות פוליטית בכירה

. בתחנת האוטובוס הייתה בחורה שיצאה מאישפוז ארוך בגהה והחליטה להיטפל אלי ולהתחבר איתי. שלא תחשבו, לא אכפת לי בכלל! היא בחורה מאוד חמודה וכנה, אבל לא בזמן הזה, בשיא הלחץ שלי...

אז דיברתי איתה קצת (הסתבר שהיא מכירה כמה בנות משנה מעלי...

) וכשהגיע האוטובוס אמרתי לה שאני מתכוננת למבחן. הגעתי. ואני מאשימה כאן כל אחד מכם בהעדרות מופגנת מהערב

שוקי נאלץ לשמוע את הנאום המקורטע שלי במקום לראות את המונדיאל

אבל שרד את זה בכוחות עליונים...

לא היה משהו מיוחד, גמגמתי בשטף רב

אבל למחרת, בנאום לאומה (שנה ב' וג' יחד!) היה מצוין. לא הלהבתי את כולם, לא התבקשתי לתת חתימות, לא נוספו לי מעריצים נלהבים, היה שקט, סולידי אבל שוטף כמעט לגמרי...

הרגשתי שניצחתי. ניצחתי את הפחד. ניצחתי את עצמי. העברתי נאום קצר, אבל בלי להרגיש זיפת אחר כך! וזה גדול, נכון? מה דעתכם? מגיע לי הפרס המובטח?

המשך יום מצוין לכולכם

ואני מחכה קיצרת רוח לסיפורים שלכם! לכל אחד יש כאלה בכל מיני תחומים, אז תפציצו

בהמוניכם!

 

[shuky63]

את הספור שלי ספרתי כבר בפורום

אבל לא אכפת לי לספר שוב.הוא דומה במקצת לספור של שמחה.כשהגעתי לאוניברסיטה הבנתי שאי אפשר להשלים תואר בלי שלושה סמינרים ואי אפשר להשלים סמינר בלי רפרט(מצגת).בשנה השלישית לא היתה לי ברירה ונרשמתי לשלושת הסמינרים. היתה לי הברירה לגשת למרצה ולבקש פטור מרפרט ואני בטוח שהייתי מקבל אבל רציתי כבר להשתחרר מהפחד הנוראי שהיה לי מלדבר בפני קהל אז החלטתי להתמודד עם זה. לא היה אז אמבי והייד פארק אז נאלצתי להתמודד בעצמי.דחיתי את המצגת שלי לסוף הסימסטר.בנתים היתה לי הזדמנות להתרשם ממצגות של אחרים וגיליתי להפתעתי שרוב הסטודנטים חוששים ונלחצים מהופעה בפני קהל.רובם מעדיפים להקריא את הסקירה שלהם מהניר עם ראש תקוע בניר.אני העדפתי לתת הרצאה בע"פ עם ראשי פרקים בלבד על הניר כי חשבתי שאם אתקע אוכל להסתיר את זה ככמה שניות של מחשבה מה אני רוצה להגיד. מאד מאד מאד נלחצתי לפני ההרצאה,אבל בסופו של דבר היא עברה בסדר.המרצה אהב את זה שדיברתי על מסקנות ורעיונות שלי ולא הקראתי סכום מאמר.כשפגש אותי אחרי השעור טרח להגיד לי שהיה בסדר גמור.סטודנטית אחת נגשה אלי אחרי ההרצאה שלי והציעה לי לעשות איתה ביחד את העבודה הסמינריונית.אבל מה שחשוב זה שהשתחררתי מהפחד הנוראי שהיה לי מהמסוחה הזאת של דבור בפני קהל.גם היום אני מפחד אבל הרבה פחות. ומה קרה עם שני הסמינרים הנותרים?באחד מהם המרצה השתפן ולא אני.הוא ידע שאני מגמגם כי דיברתי איתו בשעת קבלה. ביום ההרצאה שלי הוא החליט שנסתפק בסכום הכתוב של ההרצאה שלי שהייתי אמור לחלק בכל מקרה לכולם,"כי הוא היה רוצה לעסוק באותו שעור בנושא אחר".זבש"ו!! ובסמינר השלישי,שם עשיתי עבודת מחקר משותפת עם עוד סטודנט ויכולתי להטיל את המצגת עליו בחרתי ביוזמתי להציג אותה לבד. זו בהחלט שנה שאני זוכר בגאוה

 

[שמחה99]

../images/Emo13.gif ../images/Emo45.gif

גם הסיפור הזה נורא מתאים לסיפור בתגובה לאלינה. קפצת למיים ויהיה מה שיהיה. ודווקא היה בסדר. לפעמים כשלא משקיעים יותר מידי מחשבה ולא נותנים לחששות כר לפרוח, אלא עושים וזהו, זה הולך הרבה יותר טוב... המרצה ההוא שלא רצה שתנאם חצוף ביותר. מה אכפת לו? ה"בושות" אם יהיו, שלך ולא שלו. חופש הדיבור הוא זכות אנושית בסיסית. מצד שני, עושה רושם שמצא חן בעינך שלא אתה זה שהיית אמור לוותר... אז אולי שמחת והעדפת את זה. למרות שלפי איך שאתה היום, מספר סיפורים בעל מוניטין, נשמע שההרצאות ההן גם יצאו לא רע... חג שמח

 

[Impious]

רעיון שלי? ../images/Emo12.gif

אם את אומרת

(תסלחי לי על הזיכרון הנוראי, קשיש שכמותי

) אני עדיין במסגרת בית ספר, לא היה משהו מיוחד כל כך. הייתה פעם אחת, שנה שעברה (י"א), בשיעור היסטוריה שנדרשנו להכין מצגת בזוגות במקום מבחן שליש. בחרתי לי בן זוג, עשיתי את העבודה לבד, הכנתי את המצגת לבד. וכשהגיע היום שצריך להציג את זה גם, עשיתי את זה לבד. למה? סתם כי אני חנון וסתם כי הוא הבריז לי ביום ההצגה.

במצגות היו לפניי, מרביתם הסתכלו על המצגת ופשוט הקריאו אותה, המורה העירה על זה ואף המליצה לכתוב במצגת מספר שורות מצומצם ולהרחיב. אימצתי את עצתה והשתדלתי שלא להיות עם הגב לכיתה. הלך בסדר, נתקעתי אולי פעמים אחדות אבל לא תקיעות כל כך רציניות והרגשתי כזאת הקלה אחרי

הייתה גם מצגת באנגלית, קצת יותר מורכבת וקצת יותר ארוכה שעשינו בקבוצות של 3-4 ילדים, נורא התרגשתי לפני וגם בזמן המצגת. בדיעבד, מסתבר שנורא הקלתי על חבריי לקבוצה. עם כל ההתרגשות שלי "גנבתי" את החלקים שלהם במצגת והם שמחו

היה טוב וטוב שהיה

עכשיו מה? ריאיון באנגלית עוד חודשיים וחצי בערך, יהיה טוב

 

[שמחה99]

ראה להלן: "סתם, כי בא לי לשתף" ../images/Emo13.gif

אתה בן 16 בכיתה י"ב? זה נורמלי?

או שמא קפצת כיתה?..... איכססס, היסטוריה

איזה כיף לך שכבר בתיכון אתה מתנסה בהגשת מצגות

ועוד כיף לך שכבר על המצגת הראשונה הולך לך טוב ואתה מרגיש הקלה ולא הרגשה מזוויעה! כל הכבוד! ותודה ששיתפת

מותר לשאול איזה ראיון בכיתה י"ב? אתה מתכוון לבחינת הבגרות בעל פה? שיהיה המון בהצלחה, ו---- בטח שיהיה טוב

עם התחלה כזו, תגיע רחוק!

 

[Impious]

כן זה בהחלט תמוה

תמיד יורדים עליי שאני קטן

סתם :] יש לי אוטוטו יומולדת ואני בין הקטנים בכיתה. אפילו צו ראשון עוד לא היה לי, אבל בקרוב אני אהיה אחד מהחבר'ה (

) הריאיון באנגלית, בהתחלה צריך להסביר על הפרוייקט שעשיתי שנה שעברה בקצרה או על פרוייקט שאני אעשה השנה ולאחר מכן לדבר קצת על עצמי. או משהו כזה, לא זוכר

 

[שמחה99]

בעצם אני נזכרת

שגם אני הייתי בת 17 רק בכיתה י"ב. והריאיון באנגלית - אז אני מבינה שזה קשור לבגרות, אם אתה מדבר על הפרויקט שעשית וקצת לדבר על עצמך. הרבה בהצלחה! ואל תשכח לספר איך היה