יום היסטורי. ../images/Emo88.gif
אני יודעת שיש כבר הודעה שלי בחברתי הזה, אבל האירוע שאני עומדת לספר עליו ראוי, לדעתי, לדחוק לפינה כל הודעת חברתי שכתבתי שתכליתה "אמב, הופעה, לחץ |מתה|". כן כן, רבותי, זהו יום היסטורי. כי היום אני ניגנתי לראשונה על פסנתר טאם טאם טאםםםםם כנף!#!@$%%%!$@$$^@#$! רגע, אני לא חושבת שניסחתי זאת נכון: אני. פסנתר. כנף. לנגן. אני. הו, אני שמחה שהבהרתי את ממדי האירוע. אני רגילה לפסנתרי הקיר (הידועים גם כ"פסנתרים עומדים") של הקונסרבטוריון, אבל כנף!@$ (יש להוסיף
לפני ואחרי השם ולרייר [ליירר? לרייר? ליירר? לרייר?] על השם, אבל לא על הכנף עצמו, זה חילול קודש ואיכ). הוא היה חלומי פשוט! הלוואי שיכולתי לפתוח יותר את הכנף שלו, אבל אני באמת לא רוצה להרוס לקונסרבטוריון פסנתר (ועוד
כנף@!$@$
) עם הקלמזיות שלי, ואז כל הקונס' היה שומע אותי מנגנת, ואמאל'ה. הוא היה שחור, ומבריק (כלומר, אחרי שניקיתי אותו קצת, בחיית, איך אפשר לראות כנף מאובק ולא להרגיש את הלב נשבר?), והצליל שלו היה הצליל הכי מדויק וקסום שאי פעם שמעתי. היצירה שניגנתי עליו, שניגנתי בערך 80 פעם על כל פסנתר אפשרי, נשמעה כ"כ שונה, עם גוון אחר לגמרי. (והיה שם גם כיסא כנף מדהים. אני חושבת שזה הכיסא הראשון והאחרון שאי פעם אסגוד לו [הוא... כיסא
] והכיסא הראשון שניגנתי עליו שאשכרה [מילה משעשעת
] תאם לפסנתר.
הפסנתר שלי שחור והכיסא חום, ובקונס' יש כיסאות כסופים בלי קשר לשום דבר [פסנתר כסוף?], אז וואה). ועל כך יזכר חדר האנסמבל כמקום קדוש לאנושות, ויש להשתחוות לכל דבר בחדר הזה, החל מהפסנתרים וכלה בגרגירי האבק. ואני מרגישה נוראי מבחינה פיזית, וכל שנייה אני ממלמלת משהו כמו "אני צריכה אקמול דחוף" סלש "אני מרגישה רע" סלש "אני עומדת להקיא", אבל למי אכפת, ניגנתי על כנף~#@#, אז החיים יפים ואני מאושרת. ובזאת אני גואלת אתכם מיסורכם ומצטערת מעמקי ליבי הגואה מאושר על עוגמת הנפש שנגרמה בעקבות קריאת הודעה זו. וכן, אני יודעת, "שתהיי לי בריאה" (שלושה אנשים מצאו לנכון להגיד לי את זה היום, שלושה!) וזה. לילה טוב, חלומות נעימים, שינה ערבה וצלולה, אם יבוא גנב תרביצו לו.