חברים

[כרגע במיכאל]

חברים

יצא לי לחשוב היום על חברים. מצד אחד, חברים, אבל אמיתיים, הקרובים מביניהם, צריכים לפרגן....לעודד...לתמוך...צריכים לעזור ולייעץ מתי שצריך. ומצד שני, כמה הם צריכים לעזור? האם הם צריכים לומר לך את האמת הכואבת, גם אם זה יוריד לך את הביטחון או לתמוך בך ולהאמין בך גם אם הם לא חושבים כך. למשל [והנה אני משלבת כאן משהו שלא אעשה עליו הודעה חדשה], התפטרתי מעבודתי בקייטנה...וממש הרגשתי טוב עם החלטתי. אבל היום התווכחתי עם ידיד שלי למה כן ולמה לא...במקום לעודד אותי כמו שחלק מהחברים עשו הוא אמר שזה לא היה חכם כ"כ. זו דעתו, אבל איפה הגבול בין להגיד את דעתך לבין לעזור לחבר? מתי צריך להגיד את הדיעה שלך ולהתווכח ומתי צריך לוותר עליה בשביל חבר? אני חושבת שמותר ורצוי להגיד את דעתך, אבל גם לחזק, להראות תושייה בשביל החבר...צריך לשלב. ומה דעתכם בעיניין. שאלה שמאוד מציקה לי. תודה.

 

[adi23e]

חברים אמיתיים

חברים אמיתיים יגידו לך את האמת הכואבת - יציבו לך מראה מול הפנים ובו זמנית יהיו שם כדי לתמוך, ולהוות כתף תומכת. חבר שיאמר לך מה שאת רוצה לשמוע רק כדי לא לפגוע בך, וזה גם לא מה שהוא חושב, זה לא חבר אמיתי, לדעתי.

 

[HaraRa]

חבר אמיתי

חבר אמיתי הוא מישהו שכל דבר שהוא יגיד, הוא יגיד מתוך רצון טהור להיטיב עם החבר שלו, וזה יהיה המניע היחידי שלו. זה הבסיס, ומכאן כל סיטואציה לגופה. אם החבר עשה שיקולים והבין שהחבר שלו עשה בחירה כלשהי שהיא שגויה בעיניו, אבל אין אפשרות לשנות את הבחירה, החבר לא יגיד את דעתו אלא יאמר את הדבר שיעזור לחבר שלו להתמודד הכי טוב שאפשר עם הבחירה שנעשתה. להבדיל מ"חבר" שיפעל ממניעים אנוכיים ויגיד את כל מה שהוא חושב מתוך צורך לעשות דווקא, לצאת החכם בכל הסיפור, זה שחזה מראש וצדק. בכלל אם אפשר ברצוני למתוח ביקורת על הגעה הרווחת ש"להגיד את האמת בפרצוף" היא מעלה, וזו כאילו תכונה המעידה על אומץ ותעזוה. כל מקרה לגופו- אם בסטואציה מסויימת להגיד את האמת בפרצוף היא הדבר שהכי יעזור לזולת או לכלל, זה מה שצריך לעשות. אבל לא תמיד זה המצב. לעתים קרובות, ה"אמיצים" הללו הם בסך הכל חבר'ה אנוכיים שלא חושבים על טובת הזולת אלא רק על איך הם יצטיירו יותר אמיצים ומאגניבים.

 

[SadClown]

אממ

זה מזכיר לי סיפור שהיה לי לפני כמה שנים עם חברה ממש טובה, שהייתה בקשר עם מישהו. ואני חשבתי שהיא עושה טעות כלשהי בקשר וןהיא מאוד נפגעה שאני חושבת שהיא טועה ושאני כאילו "בעדו", אבל סה"כ אמרתי מה שאני חושבת. כשראיתי שזה כל כך מפריע לה אז אמרתי פחות את דעתי הכנה כדי שהיא לא תחשוב שאני רוצה לרעתה או משהו... אבל זה מזכיר לי את העניין עם ידיד שלך. שהוא בסך הכל אומר מה שהוא חושב, לא בטוח שהוא צודק. מסתבר שגם אני לא כל כך צדקתי באותה תקופה פשוט חשבתי כך. אבל זה שהוא אומר את מה שהוא חושב מראה שכן אכפת לו. ואם לא היה אכפת לו אז הוא פשוט לא היה מתעקש לדעתי. למרות שיש גם את החברים האלה שאומרים דברים שכאילו כביכול מה שהם באמת חושבים אבל פועלים מתוך קנאה או לא יודעת מה ואומרים דברים שלילים שהם כביכול חושבים כדי להראות כאילו הם פשוט אומרים את האמת בפרצוף אבל עוקצים דרכה... קשה לי קצת להסביר. אבל צריך לדעת להבדיל בין החברים האלה לבין החברים שבאמת אומרים את האמת... וזה דברים שאני מניחה שקולטים עם הזמן. ככה שמכירים את האדם...