חברים סטרייטים
אז - די לראשונה בחיי - יש לי חבר סטרייט. לא סתם חבר, החבר הכי טוב שלי. ברמה שביליתי את השבועות האחרונים בלטפל במשפחה שלו (אשה בשמירת הריון ותאומים בני ארבע) ורק כשהוא חזר מחו"ל (הוא קצין בקבע) והסביר לי שזה עניין גדול אז הבנתי שלא כולם היו מארחים אצלהם בבית 3 אנשים שצריכים טיפול 24 שעות ביממה. וכשבעלי היה מאושפז הוא היה מדבר איתי כל יום בטלפון - מעירק(!!!) - ומוודא שאני אזכור לאכול ולנשום ולא אהרוג את עצמי מדאגה ועצב. אף פעם לא היו לי חברים סטרייטים. לא, תיקון - מאז שיצאתי מהארון לא היו לי חברים סטרייטים. איכשהו כל החברים שלי מהילדות והצבא התפוגגו בין רגע כשיצאתי. הנחתי אז שזה טבעי. שסטריטים והומואים לא יכולים להיות חברים. שתמיד יהיה מתח ואי נוחות. ומסתבר שלא בהכרח. אני זוכר שבפעם הראשונה שפגשתי אותו חשבתי שהוא מושך להדהים. זו התגובה הרגילה של אנשים אליו. הייתם צריכים לראות את ההתעלפות ההמונית שנרשמה בקרב האוחצ'ות של ניו יורק כשהוא בא פעם לבקר אותי בעבודה ולשבת איתי קצת. במדי שרד. של המרינס. בבר של הומואים. הוא חתיך מהמם והוא יודע את זה. והוא מאוהב באשתו כמו ילד בן שש עשרה, אז לא אכפת לו בכלל. (האמת? אם הייתי סטרייט גם אני הייתי מאוהב באשתו. האמת האמת? היא האשה היחידה שאני מכיר שגורמת לי להבין מה הקטע.) וזהו. ביליתי איתו ערב נהדר, שותים בירה במרפסת אחרי שהילדים הלכו לישון. חברה גברית פשוטה של מישהו שלא מעוניין בשום דרך בתכולת המכנסים שלי. אמרתי לו שהוא החבר הכי טוב שלי, והוא צחק. ואמר שיש לו חברים שהם חברים שלו מגיל שש, ויש לו חברים-לנשק שהוא יודע שהוא יכול לסמוך עליהם בקרב. אבל שרק עלי הוא יכול לסמוך שאני אטפל במשפחה שלו, ולדעת שהם בטוחים כאילו שהוא בבית גם כשהוא לא. אז נראה שאני החבר הכי טוב שלו גם.
אז - די לראשונה בחיי - יש לי חבר סטרייט. לא סתם חבר, החבר הכי טוב שלי. ברמה שביליתי את השבועות האחרונים בלטפל במשפחה שלו (אשה בשמירת הריון ותאומים בני ארבע) ורק כשהוא חזר מחו"ל (הוא קצין בקבע) והסביר לי שזה עניין גדול אז הבנתי שלא כולם היו מארחים אצלהם בבית 3 אנשים שצריכים טיפול 24 שעות ביממה. וכשבעלי היה מאושפז הוא היה מדבר איתי כל יום בטלפון - מעירק(!!!) - ומוודא שאני אזכור לאכול ולנשום ולא אהרוג את עצמי מדאגה ועצב. אף פעם לא היו לי חברים סטרייטים. לא, תיקון - מאז שיצאתי מהארון לא היו לי חברים סטרייטים. איכשהו כל החברים שלי מהילדות והצבא התפוגגו בין רגע כשיצאתי. הנחתי אז שזה טבעי. שסטריטים והומואים לא יכולים להיות חברים. שתמיד יהיה מתח ואי נוחות. ומסתבר שלא בהכרח. אני זוכר שבפעם הראשונה שפגשתי אותו חשבתי שהוא מושך להדהים. זו התגובה הרגילה של אנשים אליו. הייתם צריכים לראות את ההתעלפות ההמונית שנרשמה בקרב האוחצ'ות של ניו יורק כשהוא בא פעם לבקר אותי בעבודה ולשבת איתי קצת. במדי שרד. של המרינס. בבר של הומואים. הוא חתיך מהמם והוא יודע את זה. והוא מאוהב באשתו כמו ילד בן שש עשרה, אז לא אכפת לו בכלל. (האמת? אם הייתי סטרייט גם אני הייתי מאוהב באשתו. האמת האמת? היא האשה היחידה שאני מכיר שגורמת לי להבין מה הקטע.) וזהו. ביליתי איתו ערב נהדר, שותים בירה במרפסת אחרי שהילדים הלכו לישון. חברה גברית פשוטה של מישהו שלא מעוניין בשום דרך בתכולת המכנסים שלי. אמרתי לו שהוא החבר הכי טוב שלי, והוא צחק. ואמר שיש לו חברים שהם חברים שלו מגיל שש, ויש לו חברים-לנשק שהוא יודע שהוא יכול לסמוך עליהם בקרב. אבל שרק עלי הוא יכול לסמוך שאני אטפל במשפחה שלו, ולדעת שהם בטוחים כאילו שהוא בבית גם כשהוא לא. אז נראה שאני החבר הכי טוב שלו גם.
