חברים מתרחקים
שלום לכם, פעם ראשונה שלי כאן. החלטתי להעז ולכתוב. לפני חודשים אבא שלי מת. יש ימים שאני מרגישה טוב ויש ימים שלא, זה יכול להתבטא בעצב, בחוסר אנרגיות, בעצבנות או בלחץ. בשבועים הראשונים היו שני חברים שמאוד תמכו בי , לאט לאט העניין דעך. ובמקביל יש לי תחושה של התרחוקת מצדן של שתי חברות ממש טובות. אולי החברות הכי טובות. אני יודעת שאני לא מתנהגת כמו קודם, שאני לא מי יודע מה נחמדה, ואין לי הרבה סבלנות להקשיב לבעיות של אחרים בזמן האחרון (בדרך כלל שימשתי אוזן קשבת לשתי החברות האלה הרבה יותר משהן שימשו לי). יש לי הרגשה שמצפים ממני שאהיה קצת יותר כמו קודם. קצת יותר פתוחה גם לעניינים שלהן. אבל קשה לי, אני מנסה לפעמים, אבל קשה לי להתעסק בבעיות של אחרים היום, בעיקר ודווקא אם מדובר בדברים לא פשוטים. יש מן תחושה כזו שהכל מתגמד לעומת העניין של האבל, שהכל שטויות, זניח. שבכלל אין לי יכולת להכיל היום את הבעיות של האחרים. יש לי מספיק משלי עכשיו. אולי יש אפילו ציפייה מצדי שיתנו לי הרבה יותר מקום, הרבה יותר מקודם, שהרי קודם אני בדרך כלל הכלתי אותן , לפחות כך נדמה לי, שישימו את עצמן קצת בצד. ציפייה מוגזמת? וכן, בשבועיים הראשונים זה היה כך מצד אנשים מסוימים, ואז כאילו, אתה מצופה לחזור לעניינים. או לפחות לחדול להזדקק. אבל דווקא אז אתה מתחיל להבין מה קרה.רק אחרי חודש אתה מתחיל להרגיש לא מי יודע מה. לפחות כך היה אצלי. לכל החברים שלי עדיין יש שני הורים. למרות שאני לא צעירה כל כך, עדיין, לרובם יש הורים צעירים מההורים שלי, שני הורים חיים ושלמים. מה שאני רוצה להגיד, שהם לא חווה אובדן, ואין להם מושג איך זה ואולי זה גם קצת מאיים עליהם. מפחיד. מצד אחד חבל לי על ההתרחקות, ויש מן אכזבה. בשביל מה יש חברים????? מצד שני, אני לא מרגישה שיש לי את הכוח, וכרגע גם לא מי יודע מה רצון, לעשות מאמצים לכבודן ולשחק את ה"הכל בסדר, מה איתך?" בעיקר כשההכל לא ממש בסדר. חברה אחת אמרה לי שאני מקרינה כעס, ושקשה לה לראות אותי סובלת או לשמוע כל מיני דברים. שאמרתי כך וכך ועשיתי כך וכך, וגם היא בתקופה קשה (מה שנכון) ולא תמיד היא יכולה לתמוך. ושכן, היא תפסה קצת מרחק בגלל זה. אבל אני יודעת, מהיכרות איתה ,שגם אם היתה בתקופה לא קשה, היא היתה מתרחקת, כי אין לה יכולת להכיל כאב של אחרים. זה מאיים עליה כנראה, מדרדר אותה למטה. וישר היא מציעה לי ללכת לטיפול , ולא חולף זמן רב והיא מתרחקת , קצת בורחת, לא יכולה להתמודד. נכון, זו לא אשמתה, אבל זה כואב. ופתאום אני מרגישה שאני צריכה להיזהר , לא להגיד משהו לא כל כך נחמד, לא להתעצבן , לא להישמע יותר מדי מדוכדכת, לא יותר מדי פעמים בכל אופן , בקיצור - לשחק משחק, להיות מאופקת. להתחשב, שהן לא ירגישו רע בגללי. ולפעמים יש לי רצון לתפוס מרחק. פשוט לתפוס מרחק , להיות לבד, ממילא אף אחד לא יכול להבין. הרי גם אני לא ממש מבינה.
שלום לכם, פעם ראשונה שלי כאן. החלטתי להעז ולכתוב. לפני חודשים אבא שלי מת. יש ימים שאני מרגישה טוב ויש ימים שלא, זה יכול להתבטא בעצב, בחוסר אנרגיות, בעצבנות או בלחץ. בשבועים הראשונים היו שני חברים שמאוד תמכו בי , לאט לאט העניין דעך. ובמקביל יש לי תחושה של התרחוקת מצדן של שתי חברות ממש טובות. אולי החברות הכי טובות. אני יודעת שאני לא מתנהגת כמו קודם, שאני לא מי יודע מה נחמדה, ואין לי הרבה סבלנות להקשיב לבעיות של אחרים בזמן האחרון (בדרך כלל שימשתי אוזן קשבת לשתי החברות האלה הרבה יותר משהן שימשו לי). יש לי הרגשה שמצפים ממני שאהיה קצת יותר כמו קודם. קצת יותר פתוחה גם לעניינים שלהן. אבל קשה לי, אני מנסה לפעמים, אבל קשה לי להתעסק בבעיות של אחרים היום, בעיקר ודווקא אם מדובר בדברים לא פשוטים. יש מן תחושה כזו שהכל מתגמד לעומת העניין של האבל, שהכל שטויות, זניח. שבכלל אין לי יכולת להכיל היום את הבעיות של האחרים. יש לי מספיק משלי עכשיו. אולי יש אפילו ציפייה מצדי שיתנו לי הרבה יותר מקום, הרבה יותר מקודם, שהרי קודם אני בדרך כלל הכלתי אותן , לפחות כך נדמה לי, שישימו את עצמן קצת בצד. ציפייה מוגזמת? וכן, בשבועיים הראשונים זה היה כך מצד אנשים מסוימים, ואז כאילו, אתה מצופה לחזור לעניינים. או לפחות לחדול להזדקק. אבל דווקא אז אתה מתחיל להבין מה קרה.רק אחרי חודש אתה מתחיל להרגיש לא מי יודע מה. לפחות כך היה אצלי. לכל החברים שלי עדיין יש שני הורים. למרות שאני לא צעירה כל כך, עדיין, לרובם יש הורים צעירים מההורים שלי, שני הורים חיים ושלמים. מה שאני רוצה להגיד, שהם לא חווה אובדן, ואין להם מושג איך זה ואולי זה גם קצת מאיים עליהם. מפחיד. מצד אחד חבל לי על ההתרחקות, ויש מן אכזבה. בשביל מה יש חברים????? מצד שני, אני לא מרגישה שיש לי את הכוח, וכרגע גם לא מי יודע מה רצון, לעשות מאמצים לכבודן ולשחק את ה"הכל בסדר, מה איתך?" בעיקר כשההכל לא ממש בסדר. חברה אחת אמרה לי שאני מקרינה כעס, ושקשה לה לראות אותי סובלת או לשמוע כל מיני דברים. שאמרתי כך וכך ועשיתי כך וכך, וגם היא בתקופה קשה (מה שנכון) ולא תמיד היא יכולה לתמוך. ושכן, היא תפסה קצת מרחק בגלל זה. אבל אני יודעת, מהיכרות איתה ,שגם אם היתה בתקופה לא קשה, היא היתה מתרחקת, כי אין לה יכולת להכיל כאב של אחרים. זה מאיים עליה כנראה, מדרדר אותה למטה. וישר היא מציעה לי ללכת לטיפול , ולא חולף זמן רב והיא מתרחקת , קצת בורחת, לא יכולה להתמודד. נכון, זו לא אשמתה, אבל זה כואב. ופתאום אני מרגישה שאני צריכה להיזהר , לא להגיד משהו לא כל כך נחמד, לא להתעצבן , לא להישמע יותר מדי מדוכדכת, לא יותר מדי פעמים בכל אופן , בקיצור - לשחק משחק, להיות מאופקת. להתחשב, שהן לא ירגישו רע בגללי. ולפעמים יש לי רצון לתפוס מרחק. פשוט לתפוס מרחק , להיות לבד, ממילא אף אחד לא יכול להבין. הרי גם אני לא ממש מבינה.