דווקא הלידות שלי היו ממש בסדר בלי אפידורל
ובלי כלום. והם הלכו ממש מהר ובקלות. אבל ההריון היה מזעזע
9 חודשים של סבל.. כשאמרתי בהריון הראשון שיש לי טפיל בבטן - אנשים לטשו בי זוג עיניים - 'איזו מין אמא את'. מה אתם רוצים? אמרתי. למיטב ידיעתי מלימודי הביולגיה, יצור חי שמתקיים בתוך גוף של יצור אחר על חשבונו - נקרא טפיל. זה לא ההגדרה של הריון?!??!? כשאומרים לי שאם חסר לי אומגה 3 הוא יקח לי את זה מהמוח?? עכשיו אתם מבינים למה אימהות מטומטמות
וברזל וחומצה פולית ובכלל - כל המזון שלו והקיום שלו על חשבוני. ואז יש את הקטע הזה שאומרים לך כל הזמן: זה לא בשבילך, זה בשביל התינוק. ומה איתי!??!?!? לעזאזל ההריון הזה! כל הזמן התינוק בעדיפות עליונה. אני מקיאה את נשמתי וסובלת קשות והם דואגים ממה שיקרה לעובר ומזה שיש לי צירים והוא עלול לצאת מוקדם מידי. אני לא אשכח ששכבתי שם בבי"ח עם צירים (שכימעט לא הרגשתי..) כתוצאה מהקאות בלתי פוסקות והתחלתי לידה (פתיחה, מחיקה וכו'.) וצוות של איזה 5 רופאים (אני הפרופסור של המחלקה, זה הד"ר בלה בלה וכו' וכו' הכירו לי את כל הצוות הבכיר..) את התחלת תהליך של לידה ורצינו להרגיע אותך (מי לחוץ??
) שזה לא כ"כ נורא למרות שזה מוקדם ושאנחנו עדיין מנסים לעצור את זה. ואני מקשיבה וחושבת לעצמי שאני כבר לא יודעת למה להתפלל. להצטרף לתפילה של הרופאים שהלידה תעצר והעובר ישאר בפנים עוד איזה חודשיים או שהוא כבר יצא והסיוט הזה יגמר
בסוף אחרי הרבה מאמצים ואמצעים (אינפוזיה ותרופות ומנוחה ועל תזוזי..) הם הצליחו. ואני סבלתי עוד חודשיים... אבל אז נולדה לי בת מקסימה
שלא הייתי מחליפה בשום דבר...