עצמאות אישית
New member
חברים יקרים
שנים שלא כתבתי פה.... מי שמכיר אותי רגיל שאני מגיחה פעם ביובל, מי שלא מכיר אותי... לא מפסיד הרבה... סתם... קפצתי לראות מה חדש (לא הרבה אה?) ולספר מה חדש לצערי נעדרתי מהארוע האחרון של הלל, העבודה היא חיינו... במזל טוב אני חוגגת השבוע שישה חודשים תמימים מחוץ לבית, שזה בעצם חצי שנה!!!!! זה ים זמן חברה'. עברתי דירה, ובהזדמנות זאת רציתי להודות ליהודה על חמישה חודשים שגרתי בביתו הצנוע. לא יצא לי לומר לך יהודה, אבל היית אחלה שותף. התחלתי לעבוד בAM
M (למי שלא מכיר- רשת סופרים בתל אביב שפתוחה 24 שעות ביממה) ומאז שהתחלתי שם- אין לי חיים. עברתי סופסוף את המשבר של לצאת מבית ההורים, ועכשיו, אחרי חצי שנה בחוץ אני מתחילה איכשהו לתקשר איתם, פעם ביום עם אמא ופעמיים בשבוע עם אבא- שזה הרבה. הכעס תמיד יישאר, גם הכאב של כל מה שהיה. תמיד יחסר לי המקום שהיה יכול להיות להם בחיים שלי, תמיד אבא יחשוב שעוד יום אחד אני אחזוק "לחיק הדת". זו ההזדמנות לומר- אבא, אם יום אחד יצא לך לקרוא את זה, אני אוהבת אותך. באמת. אותך ואת אמא. אבל עם כל הצער והכאב, זו עובדה. אני, כך נראה, דתיה כבר לא אהיה. מה עוד חדש? שוב, התאהבתי, שוב נפגעתי מאוד. חשבתי שזה זה. חשבתי שהוא האחד בשבילי. אני עדיין חושבת שיכל לצאת משהו מדהים מהקשר הזה. לא דיברתי על זה עם אף אחד לאחרונה וזה יושב לי על הלב. מאמי, אני מאמינה שאתה קורא את זה. עזבת את החיים שלי ביום אחד בהיר בלי לומר מילה. אתה חסר לי. כל יום אני יושבת ומשחזרת את הקשר שלנו, וכל פעם מחדש נזכרת כמה היה מדהים. כרגע אני לא רואה את עצמי עם אף אחד אחר. פשוט לא רואה. לא יודעת עד מתי זה יהיה ככה. תמיד יישאר לי בלב משהו גדול. תמיד תשאר התקווה שאולי, והידיעה שלא. זהו. נגמר. פרקתי את מה שעל ליבי. זה המקום היחיד שבו אני באמת מרגישה בנוח לספר דברים שעל ליבי. ואין לי משהו מספיק חכם לומר כדי לסיים את ההודעה הזו, אז תהיו חזקים וטובים כמו שאתם, ואחרי חצי שנה אני יכולה לסכם במילה אחת- תודה.
שנים שלא כתבתי פה.... מי שמכיר אותי רגיל שאני מגיחה פעם ביובל, מי שלא מכיר אותי... לא מפסיד הרבה... סתם... קפצתי לראות מה חדש (לא הרבה אה?) ולספר מה חדש לצערי נעדרתי מהארוע האחרון של הלל, העבודה היא חיינו... במזל טוב אני חוגגת השבוע שישה חודשים תמימים מחוץ לבית, שזה בעצם חצי שנה!!!!! זה ים זמן חברה'. עברתי דירה, ובהזדמנות זאת רציתי להודות ליהודה על חמישה חודשים שגרתי בביתו הצנוע. לא יצא לי לומר לך יהודה, אבל היית אחלה שותף. התחלתי לעבוד בAM
M (למי שלא מכיר- רשת סופרים בתל אביב שפתוחה 24 שעות ביממה) ומאז שהתחלתי שם- אין לי חיים. עברתי סופסוף את המשבר של לצאת מבית ההורים, ועכשיו, אחרי חצי שנה בחוץ אני מתחילה איכשהו לתקשר איתם, פעם ביום עם אמא ופעמיים בשבוע עם אבא- שזה הרבה. הכעס תמיד יישאר, גם הכאב של כל מה שהיה. תמיד יחסר לי המקום שהיה יכול להיות להם בחיים שלי, תמיד אבא יחשוב שעוד יום אחד אני אחזוק "לחיק הדת". זו ההזדמנות לומר- אבא, אם יום אחד יצא לך לקרוא את זה, אני אוהבת אותך. באמת. אותך ואת אמא. אבל עם כל הצער והכאב, זו עובדה. אני, כך נראה, דתיה כבר לא אהיה. מה עוד חדש? שוב, התאהבתי, שוב נפגעתי מאוד. חשבתי שזה זה. חשבתי שהוא האחד בשבילי. אני עדיין חושבת שיכל לצאת משהו מדהים מהקשר הזה. לא דיברתי על זה עם אף אחד לאחרונה וזה יושב לי על הלב. מאמי, אני מאמינה שאתה קורא את זה. עזבת את החיים שלי ביום אחד בהיר בלי לומר מילה. אתה חסר לי. כל יום אני יושבת ומשחזרת את הקשר שלנו, וכל פעם מחדש נזכרת כמה היה מדהים. כרגע אני לא רואה את עצמי עם אף אחד אחר. פשוט לא רואה. לא יודעת עד מתי זה יהיה ככה. תמיד יישאר לי בלב משהו גדול. תמיד תשאר התקווה שאולי, והידיעה שלא. זהו. נגמר. פרקתי את מה שעל ליבי. זה המקום היחיד שבו אני באמת מרגישה בנוח לספר דברים שעל ליבי. ואין לי משהו מספיק חכם לומר כדי לסיים את ההודעה הזו, אז תהיו חזקים וטובים כמו שאתם, ואחרי חצי שנה אני יכולה לסכם במילה אחת- תודה.
