חברים ומשפחה

חברים ומשפחה

לאחרונה אין לי סבלנות לסתם אנשים. אני מתכוון לאנשים הרגילים, הצבועים, אלה שחושבים שאפשר להסתיר את הסבל, המשחקים בקקה, המנהלים שיחות סרק סתמיות, שכל מחשבה על התפתחות או כניסה פנימה מפחידה אותם עד מוות, אתם יודעים למה אני מתכוון? אז בין החברים שלי לדעתי כבר אין כאלה (לא שפעם היו), אבל מה עושים עם המשפחה? מה זאת אומרת שהם המורים שלי? איך עושים את זה?
 

אינקה

New member
אני מביט בעולם ורואה...

את עצמי. את עצמי בלבד. אז את מי עלי לתקן כדי לא לראות צביעות, הדחקה, סתמיות וכל השאר? כשאני מודה שכל מה שאני רואה באחרים הוא רק השתקפות שלי, עצם ההתבוננות היא הוראה עליונה. אמא מרגיזה אותי? מדוע שאתרגז? המילים הן ניטראליות, אבל את הכוונה אני מייחס להן. על איזו נקודה כאובה פורטות המילים שאני שומע? מה אימי מורתי מלמדת אותי? מה מלמד הצרצר בלילה? מה הפנצ'ר בגלגל? מה המכתב משלטונות המס? מה סבלם של אחרים? מה השוטר עם הרפורט? אם רק אקשיב בכנות ואודה בפני עצמי על פחדי וחולשותי, השיעור יהיה ברור בכל רגע ורגע.
 

אינקה

New member
כמו שמסתכלים בראי

אפשר לומר שהראי דפוק, ואפשר לומר את האמת: שיש לי קמטים, שיער שיבה, כרס ושיניים מצהיבות. ואותו הדבר כשאני מביט במראה שמציב לי העולם: אני מתרגז מאמא? זה כי מכאיב לי כי יודע שהיא באמת צודקת. שאני באמת לא לוקח אחריות ומצפה עוד לקבל ממנה אישור כמו ילד קטן. אני מתעצבן מהשוטר? האמת היא שעופפתי במחשבות במקום להיות כאן ועכשיו ולראות את התמרור, או מינימום את השוטר שממתין בסיבוב. אני מתוסכל מהפנצ'ר? האמת היא שאני חסר סבלנות וחושש שיכעסו עלי כשאני מאחר, ושאני מאמין שהיקום כולו נגדי. מבוהל מהמכתב מרשויות המס? אני פשוט עוד מצפה שיסלחו לטעויות שלי כהוכחה שאוהבים אותי ושלא יעזבו אותי לבד לעולם לעולם. והכל הכל מלמד אותי האם אני נמצא כאן ועכשיו, מרגע לרגע, חי את החיים עד תומם, או כבול בתוך הסבל הפרטי שלי, מתרוצץ כמו כלבלב אחר העצמות שזרקו לי עוד כשהייתי ילד קטן, ולא מוצא את עצמי עד היום. פשוט, לא?
 
למעלה