חברים וחברות
קשרים עם אנשים היו בעיה אצלי מהילדות. תמיד החשבתי את עצמי לילד בודד שאין לו יותר מידי חברים. פה ושם היו כמה חברים אך הם בדרך כלל לא היו מבית הספר שלי והיו מרוחקים ממני במידה זו אחרת. אני בדרך כלל אהבתי אותם מאוד והם רכשו כלפי יחס מזלזל עקב כך. חלף לו הזמן ובמהלך החטיבה היו תקופות שבהן הייתי בודד עד מאוד. הרגשתי מנוכר גם מהחברים המעטים שהיו לי. בתיכון המצב מעט השתפר ולראשונה הייתי מוקף בחברים אך שוב לא הרגשתי שאני חלק מן הקבוצה אלא נספח חיצוני לה והרגשתי בודד כתמיד. מה שגם תמיד התעניינתי בדברים שלא משכו את שאר הקבוצה (חיפוש רוחני, קולנוע איכותי וכו') וכך יצא שתמיד הסתכלו עליי "כמוזר" שבקבוצה. התיכון הסתיים וכך גם הקשרים נפרמו אחד אחר השני ושוב הבדידות הקיפה אותי והפעם כמעט הכריעה אותי. אך שוב הצטרפתי לקבוצה של אנשים (הפעם זעירה במיוחד) שכללה שלושה חברים שהיו שונים ממני באופן משמעותי ורק המסגרת אפשרה לכך שכולנו נתאחד לגוש אחד ששונא את הצבא יחדיו. אך כמובן שהקשיים רק הלכו ונערמו והשוני בינינו גרם לכך שאריב איתם, אעלב מהם (משום שאני לוקח דברים אישית), ואשאר מנותק מהשיחות שלהם. ועכשיו שנה אחרי הצבא, קבוצת חברים נוספת והכל חוזר על עצמו. עדיין קשה לי איתם, אני מרגיש שהם לא באמת רוצים בחברתי או שהם בוחרים מה לעשות ואני אמור להיסתרח אחריהם. בינם לבין עצמם השיחה זורמת וגם נפגשים יחדיו הרבה יותר ואילו איתי זה תמיד הערמת משקל בשבילהם. אני יודע שאני אמור להשתנות, אך זה כה קשה. האם יש לכם קשיים עם חברים? האם גם אתם מרגישים בודדים ביניהם? ומה עושים?
קשרים עם אנשים היו בעיה אצלי מהילדות. תמיד החשבתי את עצמי לילד בודד שאין לו יותר מידי חברים. פה ושם היו כמה חברים אך הם בדרך כלל לא היו מבית הספר שלי והיו מרוחקים ממני במידה זו אחרת. אני בדרך כלל אהבתי אותם מאוד והם רכשו כלפי יחס מזלזל עקב כך. חלף לו הזמן ובמהלך החטיבה היו תקופות שבהן הייתי בודד עד מאוד. הרגשתי מנוכר גם מהחברים המעטים שהיו לי. בתיכון המצב מעט השתפר ולראשונה הייתי מוקף בחברים אך שוב לא הרגשתי שאני חלק מן הקבוצה אלא נספח חיצוני לה והרגשתי בודד כתמיד. מה שגם תמיד התעניינתי בדברים שלא משכו את שאר הקבוצה (חיפוש רוחני, קולנוע איכותי וכו') וכך יצא שתמיד הסתכלו עליי "כמוזר" שבקבוצה. התיכון הסתיים וכך גם הקשרים נפרמו אחד אחר השני ושוב הבדידות הקיפה אותי והפעם כמעט הכריעה אותי. אך שוב הצטרפתי לקבוצה של אנשים (הפעם זעירה במיוחד) שכללה שלושה חברים שהיו שונים ממני באופן משמעותי ורק המסגרת אפשרה לכך שכולנו נתאחד לגוש אחד ששונא את הצבא יחדיו. אך כמובן שהקשיים רק הלכו ונערמו והשוני בינינו גרם לכך שאריב איתם, אעלב מהם (משום שאני לוקח דברים אישית), ואשאר מנותק מהשיחות שלהם. ועכשיו שנה אחרי הצבא, קבוצת חברים נוספת והכל חוזר על עצמו. עדיין קשה לי איתם, אני מרגיש שהם לא באמת רוצים בחברתי או שהם בוחרים מה לעשות ואני אמור להיסתרח אחריהם. בינם לבין עצמם השיחה זורמת וגם נפגשים יחדיו הרבה יותר ואילו איתי זה תמיד הערמת משקל בשבילהם. אני יודע שאני אמור להשתנות, אך זה כה קשה. האם יש לכם קשיים עם חברים? האם גם אתם מרגישים בודדים ביניהם? ומה עושים?
