חבריי המסכנים
שלום רב. אני בן 21. בקושי סיימתי תיכון (מאחד נזרקתי על לימודים ואחד בקושי סיימתי כי לא אהבתי להכין שיעורים), מעולם לא התאקלמתי חברתית בצורה ממש מוצלחת (הייתי בסדר לא מהמקובלים של השכבה), בצבא היה לי מאוד מאוד קשה בגלל המשמעת (יש לרס"ר מזל שהשתחררתי) ולעבוד אני ממש שונא. אותו הדבר כל יום זה פשוט סיוט. לשבת שעות ולא לעשות כלום בלי לאחר דקה וכל החרא הזה... בקיצור סיוט. כולם תופסים עליך תחת ומבקשם החלפות - ואני בכלל מנסה להוריד משמרות כי אני מרגיש שאני קורס עם שלוש בשבוע. אני די חכם (כנראה הכי חכם בפורום) אבל זה שטויות. בקושי עברתי את הSAT ולפחות בTOEFL כנראה שאשתמש בתוספת הזמן. כן, אובחנתי אחרי התיכון, אחרי הצבא ואחרי מבחן הSAT. ריטלין לא משפיע עלי בשיט ואין מה לעשות, אני פשוט חי עם זה יום יום. שוכח לקחת תוספי מזון כל יום (רק בהתחלה אני זוכר) ואני כל הזמן דוחה דברים. הולך לאימון ומושך חימום המון זמן. אני חייב מסגרת בכל דבר - שיעורים, אימון, התארגנות בבוקר (אני מאחר המון פשוט כי אני מחכה לרגע האחרון) והחדר שלי מבולגן. פעם אמא שלי סידרה אותו יומיים עד שהכל היה מקופל בארון. שבוע אח"כ הכל היה שוב על הרצפה. אין מה לעשות. מסתדרים. אני לא מחשיב את עצמי למסכן ולא מרחם על עצמי. קצת מעצבן שבאוניברסיטה יהיה לי קצת קשה (אסתדר אני מקווה) אבל אני אשתמש בתוספת הזמן ויהיה בסדר. כולם כאן כל כך מרחמים על עצמם כאילו עוד רגע הם מתים ממחלה קשה. אח שלי בן 10 והוא ממש בעייתי אבל עליו הכדורים משפיעים. עלי לא ולמדתי להתמודד. 21 שנים חייתי ככה ואחרי שאמרו לי שאני כזה זה היה טוב לדעת שיש סיבה להרבה מאוד דברים מוזרים - אבל זהו. אי אפשר לשבת בבית ולבכות כמה אני מסכן וחרא לי. הקב"ה לא מציב אתגרים שאי אפשר לעמוד בהם אז רבותיי - קחו עצמכם בידיים והחלו להתמודד. אני עובד עם נכים ונכון שיש כאלה שהם חארות אבל יש עוורים ומשותקים וקטועים שממש נהנים מהחיים ואומרים תודה לבורא עולם על כל בוקר שהם קמים. יש להם את המשפחה וגם אם הם לא רואים אותם הם איתם. והם שוחים ומרימים משקולות ומריחים ומטיילים. חלאס - אם הם יכולים גם אתם יכולים. אח שלי עבר לבי"ס מיוחד ושם טוב לו. חפשו מסגרת שטובה לכם והשארו בה. אבל אל תבכו על מר גורלכם כמו כוסיות קטנות ועלובות. אפשר על הכל. "הבל הבלים הכל הבל" אז צאו כבר לעולם! נ.ב. אין בעד מה
שלום רב. אני בן 21. בקושי סיימתי תיכון (מאחד נזרקתי על לימודים ואחד בקושי סיימתי כי לא אהבתי להכין שיעורים), מעולם לא התאקלמתי חברתית בצורה ממש מוצלחת (הייתי בסדר לא מהמקובלים של השכבה), בצבא היה לי מאוד מאוד קשה בגלל המשמעת (יש לרס"ר מזל שהשתחררתי) ולעבוד אני ממש שונא. אותו הדבר כל יום זה פשוט סיוט. לשבת שעות ולא לעשות כלום בלי לאחר דקה וכל החרא הזה... בקיצור סיוט. כולם תופסים עליך תחת ומבקשם החלפות - ואני בכלל מנסה להוריד משמרות כי אני מרגיש שאני קורס עם שלוש בשבוע. אני די חכם (כנראה הכי חכם בפורום) אבל זה שטויות. בקושי עברתי את הSAT ולפחות בTOEFL כנראה שאשתמש בתוספת הזמן. כן, אובחנתי אחרי התיכון, אחרי הצבא ואחרי מבחן הSAT. ריטלין לא משפיע עלי בשיט ואין מה לעשות, אני פשוט חי עם זה יום יום. שוכח לקחת תוספי מזון כל יום (רק בהתחלה אני זוכר) ואני כל הזמן דוחה דברים. הולך לאימון ומושך חימום המון זמן. אני חייב מסגרת בכל דבר - שיעורים, אימון, התארגנות בבוקר (אני מאחר המון פשוט כי אני מחכה לרגע האחרון) והחדר שלי מבולגן. פעם אמא שלי סידרה אותו יומיים עד שהכל היה מקופל בארון. שבוע אח"כ הכל היה שוב על הרצפה. אין מה לעשות. מסתדרים. אני לא מחשיב את עצמי למסכן ולא מרחם על עצמי. קצת מעצבן שבאוניברסיטה יהיה לי קצת קשה (אסתדר אני מקווה) אבל אני אשתמש בתוספת הזמן ויהיה בסדר. כולם כאן כל כך מרחמים על עצמם כאילו עוד רגע הם מתים ממחלה קשה. אח שלי בן 10 והוא ממש בעייתי אבל עליו הכדורים משפיעים. עלי לא ולמדתי להתמודד. 21 שנים חייתי ככה ואחרי שאמרו לי שאני כזה זה היה טוב לדעת שיש סיבה להרבה מאוד דברים מוזרים - אבל זהו. אי אפשר לשבת בבית ולבכות כמה אני מסכן וחרא לי. הקב"ה לא מציב אתגרים שאי אפשר לעמוד בהם אז רבותיי - קחו עצמכם בידיים והחלו להתמודד. אני עובד עם נכים ונכון שיש כאלה שהם חארות אבל יש עוורים ומשותקים וקטועים שממש נהנים מהחיים ואומרים תודה לבורא עולם על כל בוקר שהם קמים. יש להם את המשפחה וגם אם הם לא רואים אותם הם איתם. והם שוחים ומרימים משקולות ומריחים ומטיילים. חלאס - אם הם יכולים גם אתם יכולים. אח שלי עבר לבי"ס מיוחד ושם טוב לו. חפשו מסגרת שטובה לכם והשארו בה. אבל אל תבכו על מר גורלכם כמו כוסיות קטנות ועלובות. אפשר על הכל. "הבל הבלים הכל הבל" אז צאו כבר לעולם! נ.ב. אין בעד מה