חברות מיוחדת................/images/Emo24.gif
לקראת ראש השנה אני נזכרת באירועים מילדותי שחברות מיוחדת זה אחד מהם בשעת צהרים ביום חם של חודש יוני הם באו אלי לגן חנן ואמו. בימים ההם היה מסובך להגיע מעיר לעיר אבל הם עשו חאמץ והגיעו במיוחד כדי שחנן ואני נוכל להתראות ולשחק ביחד, כנראה שחנן התגעגע אלי כמו שאני התגעגעתי אליו. אבל בבה המרשעת לא הרשתה לי ללכת איתם, ואני בכיתי ובכיתי, לא יכולתי להירגע חשתי שעולמי חרב עלי, מאום לא עניין אותי, לא חברות, לא משחקים. בבה, היה שמה של הגננת שלי את ה"מרשעת" הוספנו לה אנו הילדים מכיון שהיתה רעה אלינו ומשכה לנו באוזניים, היא הייתה גבוהה מאד וגרומה ואני זוכרת שאנו הילדים בגן מאד פחדנו ממנה. ראיתי את חנן רק מעבר לגדר בעינים כלות ובנפש משתוקקת, כל כך רציתי לשחק איתו כמו אז בתל אביב. בשעות אחר הצהרים כשאימי באה לקחת אותי מהגן פרצתי שוב בבכי קורע, לא יכולתי לדבר ולספר לה את אשר ארע אבל היא ידעה, אמו של חנן השאירה לה מכתב ובו סיפרה לה את הכל, בין היתר כתבה שהם לא יכלו להישאר הרבה זמן. אימי כעסה על בבה המרשעת. לפני שעברנו לגור בגבעת שמואל גרנו בתל אביב, משפחתו של חנן התגוררה בקומה מעלינו, היינו בני אותו גיל. את חנן אני זוכרת מיום שאני זוכרת את עצמי, גדלנו יחד, היה ביננו קשר חזק ומיוחד, אף פעם לא רבנו כדרך הילדים, אני זוכרת את חנן כחלק ממני, בילינו יחד את רוב שעות היום, פעם בביתי ופעם בביתו. הפרידה היתה לשנינו קשה מאד, זכור לי שכל היום הייתי חושבת עליו ובדמיוני הייתי מדברת ומשחקת איתו כאילו הוא איתי. את חנן לא ראיתי יותר נותרו רק זיכרונות. הקשר ביננו היה כל כך מיוחד שאפילו היום כשאני נזכרת בו מתעורר בי שביב געגוע לחברות מיוחדת זו.
לקראת ראש השנה אני נזכרת באירועים מילדותי שחברות מיוחדת זה אחד מהם בשעת צהרים ביום חם של חודש יוני הם באו אלי לגן חנן ואמו. בימים ההם היה מסובך להגיע מעיר לעיר אבל הם עשו חאמץ והגיעו במיוחד כדי שחנן ואני נוכל להתראות ולשחק ביחד, כנראה שחנן התגעגע אלי כמו שאני התגעגעתי אליו. אבל בבה המרשעת לא הרשתה לי ללכת איתם, ואני בכיתי ובכיתי, לא יכולתי להירגע חשתי שעולמי חרב עלי, מאום לא עניין אותי, לא חברות, לא משחקים. בבה, היה שמה של הגננת שלי את ה"מרשעת" הוספנו לה אנו הילדים מכיון שהיתה רעה אלינו ומשכה לנו באוזניים, היא הייתה גבוהה מאד וגרומה ואני זוכרת שאנו הילדים בגן מאד פחדנו ממנה. ראיתי את חנן רק מעבר לגדר בעינים כלות ובנפש משתוקקת, כל כך רציתי לשחק איתו כמו אז בתל אביב. בשעות אחר הצהרים כשאימי באה לקחת אותי מהגן פרצתי שוב בבכי קורע, לא יכולתי לדבר ולספר לה את אשר ארע אבל היא ידעה, אמו של חנן השאירה לה מכתב ובו סיפרה לה את הכל, בין היתר כתבה שהם לא יכלו להישאר הרבה זמן. אימי כעסה על בבה המרשעת. לפני שעברנו לגור בגבעת שמואל גרנו בתל אביב, משפחתו של חנן התגוררה בקומה מעלינו, היינו בני אותו גיל. את חנן אני זוכרת מיום שאני זוכרת את עצמי, גדלנו יחד, היה ביננו קשר חזק ומיוחד, אף פעם לא רבנו כדרך הילדים, אני זוכרת את חנן כחלק ממני, בילינו יחד את רוב שעות היום, פעם בביתי ופעם בביתו. הפרידה היתה לשנינו קשה מאד, זכור לי שכל היום הייתי חושבת עליו ובדמיוני הייתי מדברת ומשחקת איתו כאילו הוא איתי. את חנן לא ראיתי יותר נותרו רק זיכרונות. הקשר ביננו היה כל כך מיוחד שאפילו היום כשאני נזכרת בו מתעורר בי שביב געגוע לחברות מיוחדת זו.
