חברות בטיפולים או "חברות" בטיפולים
בוקר טוב לכולן, שבוע שעבר כתבתי כאן על חברות בטיפולים ושאלתי אתכן "איך להתמודד איתן". ובכן, כל הזמן שכתבתי מה הרגשתי בליבי ורציתי לשתף אתכן בכך, עם כל הכאב ברגשות הנפשיות (שבשביל מטרה זו קיים פורום זה) התברר לי בדיעבד, בעצם אתמול בערב, שחברתי הטובה שלאחר שנתיים של טיפולים נכנסה להריון לפני כחודש, קראה כל הזמן את מה שכתבתי לכן. היא מעולם לא אמרה לי זאת, אך בדיעבד מסתבר שהראתה לי זאת בדרך המסוייגת והקרירה שלה (במקום לשמוח מזה שהיא בהריון) כשפגשנו בהם לראשונה מאז שנכנסה להריון. הייתי בשוק. נכון. מודה ומתוודה. אמנם כתבתי דברים שלא הבעתי אותם בפני חברתי בפומבי. אבל מאחר והייתי בדאון רציני לאחר שהטיפול השני שלי כשל ואילו חברתי נכנסה להריון באותו זמן, וכאילו כלום לא קרה – עולם כמנהגו נוהג והיא ממשיכה בתחושות הפסימיות שלה ובסיפורים על עצמה כמה המצב אצלה "קשה" (וזאת לאחר שנכנסה להריון, כזכור) ואילו אני צריכה להקשיב לכל זה ולהמשיך ולתמוך בה ואילו אני ממשיכה במאבק היומיומי שלי בניסיון להכנס להריון. שלשום רשמתי כאן למישהי (אמאלולו1-כך נדמה לי) שהעלתה את הנושא של "האם כדאי לספר למשפחה וחברים על הטיפולים?" ואני עניתי לה (בידיעה שחברתי בטיפולים שכבר בהריון לא קוראת ולא מעוניינת לקרוא על בנות בתחום הפוריות-מה שהתברר כלא נכון...) שאני לא אספר מעתה והלאה לאף אחד כדי לא לגרום עגמת נפש וכל זאת מכיוון שחברתנו בטיפולים (כך ציינתי) נכנסה להריון לפני כחודש ועד שהיא נכנסה להריון היא הייתה מקנאת בי בטיפולים: "וואו (בהדגשה) כמה ביציות יש לך" וכו' והרגשתי באיזשהוא מקום שזה כאילו כמו "עין הרע" ולכן הטיפול לא הצליח. איפה הרגישות? איפה הטאקט כאשר צריך? איפה האופטימיות והאושר המצופים לאחר שנתיים של טיפולים וכניסה להריון? אני לא אומרת. אפשר לספר, אפשר להתייעץ עם חברה למרות שעכשיו אנחנו נמצאים בשלבים אחרים של החיים בעניין ההריון, אבל יש דרך לעשות את זה! אחרי שהיא גילתה את מה שכתבתי, היא שלחה רק אליי מסר אישי ובו נכתב כי: "אני עוקבת אחרי ההערות הקטנוניות שלך כבר ממזמן בפורום ומתאכזבת כל פעם מחדש". וכן " האם יתכן שכל זה נובע מקנאה איפה הפרגון לחברים שכבר שנתיים בטיפולים מנסים להכנס להריון ובקושי מצליחים? אני לא מאמינה למה שאת כותבת עין רעה מה זה השטויות האלו?" (ואנחנו רק שנה וחצי בטיפולים... כנראה שזה לא מספיק עדיין מבחינת הזמן והרגשות שאנו חשים לפני הכניסה להריון...) ובנוסף, גם חברתה (שלא שמעתי ולא ראיתי אותה מעולם) כתבה לי כמה אני חוצפנית ולא רגישה לכתוב דברים כאלה. לדעתי זאת חוצפה בפני עצמה שחברה שאני לא מכירה אותה והיא לא מכירה אותי מתערבת , שופטת אותי לאחר ששמעה רק את חברתי וכותבת לי מה דעתה בלשון חריפה ביותר. אני מרגישה כאילו "פרצו" למרחב הכי אינטימי שלי וחיטטו לי שם כל הזמן, כהמשך ישיר לחיטוט (שאני בטוחה שבא יחד עם איכפתיות אבל לעיתים זה היה מעיק ולא נוח) בכל שלב ושלב בטיפולים. אני באה לשתף את הבנות באופן אנונימי בתחושות הכי פרטיות וברגעים הכי קשים. לשם כך נועד הפורום, לא? אני רוצה לשמוע מה אתן חושבות על כך ולהביא למודעות לגבי הפן הנסתר של "חברות" בטיפולים. אשמח לקבל תגובות.
בוקר טוב לכולן, שבוע שעבר כתבתי כאן על חברות בטיפולים ושאלתי אתכן "איך להתמודד איתן". ובכן, כל הזמן שכתבתי מה הרגשתי בליבי ורציתי לשתף אתכן בכך, עם כל הכאב ברגשות הנפשיות (שבשביל מטרה זו קיים פורום זה) התברר לי בדיעבד, בעצם אתמול בערב, שחברתי הטובה שלאחר שנתיים של טיפולים נכנסה להריון לפני כחודש, קראה כל הזמן את מה שכתבתי לכן. היא מעולם לא אמרה לי זאת, אך בדיעבד מסתבר שהראתה לי זאת בדרך המסוייגת והקרירה שלה (במקום לשמוח מזה שהיא בהריון) כשפגשנו בהם לראשונה מאז שנכנסה להריון. הייתי בשוק. נכון. מודה ומתוודה. אמנם כתבתי דברים שלא הבעתי אותם בפני חברתי בפומבי. אבל מאחר והייתי בדאון רציני לאחר שהטיפול השני שלי כשל ואילו חברתי נכנסה להריון באותו זמן, וכאילו כלום לא קרה – עולם כמנהגו נוהג והיא ממשיכה בתחושות הפסימיות שלה ובסיפורים על עצמה כמה המצב אצלה "קשה" (וזאת לאחר שנכנסה להריון, כזכור) ואילו אני צריכה להקשיב לכל זה ולהמשיך ולתמוך בה ואילו אני ממשיכה במאבק היומיומי שלי בניסיון להכנס להריון. שלשום רשמתי כאן למישהי (אמאלולו1-כך נדמה לי) שהעלתה את הנושא של "האם כדאי לספר למשפחה וחברים על הטיפולים?" ואני עניתי לה (בידיעה שחברתי בטיפולים שכבר בהריון לא קוראת ולא מעוניינת לקרוא על בנות בתחום הפוריות-מה שהתברר כלא נכון...) שאני לא אספר מעתה והלאה לאף אחד כדי לא לגרום עגמת נפש וכל זאת מכיוון שחברתנו בטיפולים (כך ציינתי) נכנסה להריון לפני כחודש ועד שהיא נכנסה להריון היא הייתה מקנאת בי בטיפולים: "וואו (בהדגשה) כמה ביציות יש לך" וכו' והרגשתי באיזשהוא מקום שזה כאילו כמו "עין הרע" ולכן הטיפול לא הצליח. איפה הרגישות? איפה הטאקט כאשר צריך? איפה האופטימיות והאושר המצופים לאחר שנתיים של טיפולים וכניסה להריון? אני לא אומרת. אפשר לספר, אפשר להתייעץ עם חברה למרות שעכשיו אנחנו נמצאים בשלבים אחרים של החיים בעניין ההריון, אבל יש דרך לעשות את זה! אחרי שהיא גילתה את מה שכתבתי, היא שלחה רק אליי מסר אישי ובו נכתב כי: "אני עוקבת אחרי ההערות הקטנוניות שלך כבר ממזמן בפורום ומתאכזבת כל פעם מחדש". וכן " האם יתכן שכל זה נובע מקנאה איפה הפרגון לחברים שכבר שנתיים בטיפולים מנסים להכנס להריון ובקושי מצליחים? אני לא מאמינה למה שאת כותבת עין רעה מה זה השטויות האלו?" (ואנחנו רק שנה וחצי בטיפולים... כנראה שזה לא מספיק עדיין מבחינת הזמן והרגשות שאנו חשים לפני הכניסה להריון...) ובנוסף, גם חברתה (שלא שמעתי ולא ראיתי אותה מעולם) כתבה לי כמה אני חוצפנית ולא רגישה לכתוב דברים כאלה. לדעתי זאת חוצפה בפני עצמה שחברה שאני לא מכירה אותה והיא לא מכירה אותי מתערבת , שופטת אותי לאחר ששמעה רק את חברתי וכותבת לי מה דעתה בלשון חריפה ביותר. אני מרגישה כאילו "פרצו" למרחב הכי אינטימי שלי וחיטטו לי שם כל הזמן, כהמשך ישיר לחיטוט (שאני בטוחה שבא יחד עם איכפתיות אבל לעיתים זה היה מעיק ולא נוח) בכל שלב ושלב בטיפולים. אני באה לשתף את הבנות באופן אנונימי בתחושות הכי פרטיות וברגעים הכי קשים. לשם כך נועד הפורום, לא? אני רוצה לשמוע מה אתן חושבות על כך ולהביא למודעות לגבי הפן הנסתר של "חברות" בטיפולים. אשמח לקבל תגובות.
