זרעים של טוב ../images/Emo23.gif
אחר צהרים אחד הבטתי דרך חלון המטבח וראיתי את בני בן החמש עודר בגינה. זה היה מחזה יוצא דופן, כי מיכאל שלי, גם כתינוק לא אהב להתלכלך. הוא מעולם לא שיחק בארגז החול וממש שנא חול בסנדלים. יצאתי אל החצר לראות במה מדובר. "מה אתה עושה?" שאלתי אותו. "אני מכין ערוגה". ענה בני ונראה רציני מאוד. החלטתי להשתעשע ולשחק איתו את משחק הניחושים שאנחנו משחקים תמיד. "תן לי לנחש - אתה רוצה לשתול בערוגה נרקיסים!?" "לא", ענה בני. "אני לא אשתול נרקיסים". "אז אולי תשתול כלניות?" "לא", אמר. "גם לא כלניות". "חרציות?" שאלתי. "לא, אמא", אמר בני. "אני לא מתכוון לשתול פרחים". "אם כן, אתה בטח מכין ערוגה של ירקות". אמרתי. "יש לי בבית זרעים של עגבניות ופלפלים, רוצה?" "לא, אמא, אני לא מכין ערוגה של ירקות. וכבר יש לי זרעים". "אולי אתה מכין ערוגה של עשבי תיבול? אתה הרי יודע כמה אני אוהבת נענע טריה ושמיר טרי..." "אמא, אני לא מכין ערוגה של עשבי תיבול", אמר בני. "אני מקווה שאתה לא מתכוון לזרוע ממתקים או זרעים של מסטיק, כי..." בני חייך אלי. "לא, אמא, הזרעים שאני זורע, הם לא לאכילה". "ואתה לא מתכוון לשתול בערוגה שלך מטבעות, נכון?" בני צחק. "אמא אני יודע שכסף לא גדל על העצים". "אז מה אתה מתכון לזרוע בערוגה שלך?" שאלתי. בני פשפש בכיסו והושיט לי את כף ידו הקמוצה. כשפתח אותה ראיתי בפנים שלושה חרוזים קטנים בצורה של לב. "אני הולך לזרוע זרעים של טוּב לב". "למה?" שאלתי המומה. בני הכין גומות באדמה, והכניס את החרוזים פנימה. בעודו מכסה את ה"זרעים" סיפר לי: "יצאתי לרכב על האופנים בשביל ליד הבית, ופתאום ראיתי את השכנה גברת רחל, חוזרת מקניות. היו לה הרבה שקיות ושקית אחת שהיתה מלאה בתפוזים נקרעה וכל התפוזים שהיו בה התפזרו על השביל. אז ניגשתי אליה ועזרתי לה לאסוף את התפוזים והצעתי לה לשים את השקיות שלה על האופנים שלי, שלא יהיה לה כבד, וככה ליוותי אותה הביתה. עזרתי לה להכניס את כל השקיות למטבח והיא נתנה לי עוגיה עם תמרים, אבל אמרתי לה שאני לא אוהב עוגיות תמרים, והיא התנצלה שאין לה בבית ממתקים, כשרציתי ללכת היא נתנה לי את החרוזים האלה ואמרה לי שמי שזורע זרעים של טוּב לב, קוטף פירות לנצח". "אז אתה יודע שאלה חרוזים ולא זרעים", אמרתי, במידה מסויימת שמחתי שבני לא יתאכזב כשה"זרעים" שלו לא יצמחו, מצד שני הייתי מאוכזבת שבני הקטן, גדול ונבון מספיק על מנת לדעת שהחרוזים בצורת לב, אינם זרעים. "אני יודע", אמר בני. "הרי זרעים של טוּב לב לא זורעים באדמה, זורעים אותם בלב..." "אז למה בכל זאת הכנת להם ערוגה?" הקשתי עליו. "למה זרעת את החרוזים באדמה?" "כדי לא לאכזב את גברת רחל", אמר בני, הזדקף וניקה את ידיו מהאדמה. "אמא, תסתכלי, היא משקיפה עלי מהחלון שלה".
אחר צהרים אחד הבטתי דרך חלון המטבח וראיתי את בני בן החמש עודר בגינה. זה היה מחזה יוצא דופן, כי מיכאל שלי, גם כתינוק לא אהב להתלכלך. הוא מעולם לא שיחק בארגז החול וממש שנא חול בסנדלים. יצאתי אל החצר לראות במה מדובר. "מה אתה עושה?" שאלתי אותו. "אני מכין ערוגה". ענה בני ונראה רציני מאוד. החלטתי להשתעשע ולשחק איתו את משחק הניחושים שאנחנו משחקים תמיד. "תן לי לנחש - אתה רוצה לשתול בערוגה נרקיסים!?" "לא", ענה בני. "אני לא אשתול נרקיסים". "אז אולי תשתול כלניות?" "לא", אמר. "גם לא כלניות". "חרציות?" שאלתי. "לא, אמא", אמר בני. "אני לא מתכוון לשתול פרחים". "אם כן, אתה בטח מכין ערוגה של ירקות". אמרתי. "יש לי בבית זרעים של עגבניות ופלפלים, רוצה?" "לא, אמא, אני לא מכין ערוגה של ירקות. וכבר יש לי זרעים". "אולי אתה מכין ערוגה של עשבי תיבול? אתה הרי יודע כמה אני אוהבת נענע טריה ושמיר טרי..." "אמא, אני לא מכין ערוגה של עשבי תיבול", אמר בני. "אני מקווה שאתה לא מתכוון לזרוע ממתקים או זרעים של מסטיק, כי..." בני חייך אלי. "לא, אמא, הזרעים שאני זורע, הם לא לאכילה". "ואתה לא מתכוון לשתול בערוגה שלך מטבעות, נכון?" בני צחק. "אמא אני יודע שכסף לא גדל על העצים". "אז מה אתה מתכון לזרוע בערוגה שלך?" שאלתי. בני פשפש בכיסו והושיט לי את כף ידו הקמוצה. כשפתח אותה ראיתי בפנים שלושה חרוזים קטנים בצורה של לב. "אני הולך לזרוע זרעים של טוּב לב". "למה?" שאלתי המומה. בני הכין גומות באדמה, והכניס את החרוזים פנימה. בעודו מכסה את ה"זרעים" סיפר לי: "יצאתי לרכב על האופנים בשביל ליד הבית, ופתאום ראיתי את השכנה גברת רחל, חוזרת מקניות. היו לה הרבה שקיות ושקית אחת שהיתה מלאה בתפוזים נקרעה וכל התפוזים שהיו בה התפזרו על השביל. אז ניגשתי אליה ועזרתי לה לאסוף את התפוזים והצעתי לה לשים את השקיות שלה על האופנים שלי, שלא יהיה לה כבד, וככה ליוותי אותה הביתה. עזרתי לה להכניס את כל השקיות למטבח והיא נתנה לי עוגיה עם תמרים, אבל אמרתי לה שאני לא אוהב עוגיות תמרים, והיא התנצלה שאין לה בבית ממתקים, כשרציתי ללכת היא נתנה לי את החרוזים האלה ואמרה לי שמי שזורע זרעים של טוּב לב, קוטף פירות לנצח". "אז אתה יודע שאלה חרוזים ולא זרעים", אמרתי, במידה מסויימת שמחתי שבני לא יתאכזב כשה"זרעים" שלו לא יצמחו, מצד שני הייתי מאוכזבת שבני הקטן, גדול ונבון מספיק על מנת לדעת שהחרוזים בצורת לב, אינם זרעים. "אני יודע", אמר בני. "הרי זרעים של טוּב לב לא זורעים באדמה, זורעים אותם בלב..." "אז למה בכל זאת הכנת להם ערוגה?" הקשתי עליו. "למה זרעת את החרוזים באדמה?" "כדי לא לאכזב את גברת רחל", אמר בני, הזדקף וניקה את ידיו מהאדמה. "אמא, תסתכלי, היא משקיפה עלי מהחלון שלה".
