זרות אינטימית
אני עומד ברמזור, תל אביב, צהריים, השמש והעננים משחקים זה עם זה בשמיים, אדום.
במראה הימנית אני רואה מישהי מתקרבת בהליכה, ואני מסתקרן.
היא נעמדת ברמזור, ממתינה לירוק במעבר החציה, מטר וחצי ממני. מכנסים כחולים קצרים, רגלים חשופות, חולצה ארוכה. צעירה, אבל לא ילדה, נראית בת שלושים פחות או יותר, שילוב של תמימות ובגרות יחד. גוף נפלא, עומדת זקופה. או שהיא עושה הרבה ספורט, או שזו גנטיקה טובה, בטח שניהם.
היא בדיוק שמה את האוזניות באזנים, מרוכזת במוזיקה. שיער חלק פזור, חצי מתנפנף על פניה מסתיר לי אותם. אני ממשיך להתבונן בה, יש משהו שקט ושליו בדרך שהיא מחזיקה את עצמה, שלם. ויחד עם זאת אני מדמיין משהו שמבעבע שם בפנים, ילדה סוררת מופרעת שמבצבצת בין הסדקים.
בדיוק כשאני מחייך בתוכחה לדמיון המופרע שלי, עם נטיותיו להשליך על העולם את המיניות שלי, אני קולט את זה.
אני מוריד את משקפי השמש, כדי לראות טוב יותר, הלב שלי פתאום דופק חזק יותר, הריגוש מתפשט בכל הגוף שלי, יכול להיות ? יכול להיות ש ... ?
על הרגליים שלה יש סימני חבלים.
אני לא מצליח לראות טוב מהאוטו את המרקם של הפסים, זה נראה לי כאילו יש שם את הפסים הקטנים של החבל, אני לא מצליח לומר אם זו אמת או הדמיון שלי. אבל זה לא רק פס אחד, אני מזהה את הפסים. שלושה בירך, שלושה בשוק, אני מזהה את הקשירה שמשאירה כאלו סימנים. אני מזהה את הסימנים, וזה מעכשיו ! חצי שעה גג, אחרת זה כבר היה נעלם.
הרמזור שלה מתחלף לירוק. היא צועדת על מעבר החציה לפני האוטו שלי ואז מסיטה את הפנים שלה אלי. הפנים שלה הן כמו חלון חלק, היא נראית כאילו היא עושה מדיטציה, ממוקדת פנימה, ואז היא פותחת את העיניים הירוקות שלה מסתכלת לתוכי. המבט שלה ישיר, היא מבחינה בדרך בה אני מסתכל עליה, היא קוראת בי את הריגוש, היא רואה שאני רואה, היא רואה שאני יודע, היא רואה שאני נפעם מהפסים על הרגליים שלה. והיא מחייכת אלי חיוך גדול, מבין, ומאפשר.
ולרגע אחד של זרות אינטימית, היא מאפשרת לי לקשור אותה. היא מושיטה לי את גופה, שאוכל לקשור לה את הידיים, זו לזו, לרגליים, מאחורי הגב. היא נותנת לי לעטוף אותה בחבלים, להדק אותם מעל ומתחת לשדיה למתוח אותם. היא מפקירה בידי את הגוף שלה וצוללת פנימה למעמקיה, נעלמת בתוך עצמה. אני רואה אותה שוכבת קשורה, או יושבת זקופה, נושמת לתוך הקשירה. והחבלים שלי נקשרים סביבה, משאירים בה סימנים של החזקה, פורשים לי את הצוואר שלה לנגיעה. אני מניח אותה על הבטן, מושיב אותה, או הופך אותה לגב, החבלים מחזיקים אותה באותו המצב ואני מתבונן ביופי הזה שלה, נתונה.
אני מחייך אליה חזרה תודה כשאני מתיר אותה, תודה על הקסם הזה, על הנתינה.
לשנייה נוספת המבטים של שנינו מחייכים הבנה, סוגרים חזרה בשלווה את הבועה.
הרמזור מתחלף לירוק.
היא צועדת דרומה, אני פונה צפונה,
אני נוסע לחיים שלי, היא לחיים שלה.
אני עומד ברמזור, תל אביב, צהריים, השמש והעננים משחקים זה עם זה בשמיים, אדום.
במראה הימנית אני רואה מישהי מתקרבת בהליכה, ואני מסתקרן.
היא נעמדת ברמזור, ממתינה לירוק במעבר החציה, מטר וחצי ממני. מכנסים כחולים קצרים, רגלים חשופות, חולצה ארוכה. צעירה, אבל לא ילדה, נראית בת שלושים פחות או יותר, שילוב של תמימות ובגרות יחד. גוף נפלא, עומדת זקופה. או שהיא עושה הרבה ספורט, או שזו גנטיקה טובה, בטח שניהם.
היא בדיוק שמה את האוזניות באזנים, מרוכזת במוזיקה. שיער חלק פזור, חצי מתנפנף על פניה מסתיר לי אותם. אני ממשיך להתבונן בה, יש משהו שקט ושליו בדרך שהיא מחזיקה את עצמה, שלם. ויחד עם זאת אני מדמיין משהו שמבעבע שם בפנים, ילדה סוררת מופרעת שמבצבצת בין הסדקים.
בדיוק כשאני מחייך בתוכחה לדמיון המופרע שלי, עם נטיותיו להשליך על העולם את המיניות שלי, אני קולט את זה.
אני מוריד את משקפי השמש, כדי לראות טוב יותר, הלב שלי פתאום דופק חזק יותר, הריגוש מתפשט בכל הגוף שלי, יכול להיות ? יכול להיות ש ... ?
על הרגליים שלה יש סימני חבלים.
אני לא מצליח לראות טוב מהאוטו את המרקם של הפסים, זה נראה לי כאילו יש שם את הפסים הקטנים של החבל, אני לא מצליח לומר אם זו אמת או הדמיון שלי. אבל זה לא רק פס אחד, אני מזהה את הפסים. שלושה בירך, שלושה בשוק, אני מזהה את הקשירה שמשאירה כאלו סימנים. אני מזהה את הסימנים, וזה מעכשיו ! חצי שעה גג, אחרת זה כבר היה נעלם.
הרמזור שלה מתחלף לירוק. היא צועדת על מעבר החציה לפני האוטו שלי ואז מסיטה את הפנים שלה אלי. הפנים שלה הן כמו חלון חלק, היא נראית כאילו היא עושה מדיטציה, ממוקדת פנימה, ואז היא פותחת את העיניים הירוקות שלה מסתכלת לתוכי. המבט שלה ישיר, היא מבחינה בדרך בה אני מסתכל עליה, היא קוראת בי את הריגוש, היא רואה שאני רואה, היא רואה שאני יודע, היא רואה שאני נפעם מהפסים על הרגליים שלה. והיא מחייכת אלי חיוך גדול, מבין, ומאפשר.
ולרגע אחד של זרות אינטימית, היא מאפשרת לי לקשור אותה. היא מושיטה לי את גופה, שאוכל לקשור לה את הידיים, זו לזו, לרגליים, מאחורי הגב. היא נותנת לי לעטוף אותה בחבלים, להדק אותם מעל ומתחת לשדיה למתוח אותם. היא מפקירה בידי את הגוף שלה וצוללת פנימה למעמקיה, נעלמת בתוך עצמה. אני רואה אותה שוכבת קשורה, או יושבת זקופה, נושמת לתוך הקשירה. והחבלים שלי נקשרים סביבה, משאירים בה סימנים של החזקה, פורשים לי את הצוואר שלה לנגיעה. אני מניח אותה על הבטן, מושיב אותה, או הופך אותה לגב, החבלים מחזיקים אותה באותו המצב ואני מתבונן ביופי הזה שלה, נתונה.
אני מחייך אליה חזרה תודה כשאני מתיר אותה, תודה על הקסם הזה, על הנתינה.
לשנייה נוספת המבטים של שנינו מחייכים הבנה, סוגרים חזרה בשלווה את הבועה.
הרמזור מתחלף לירוק.
היא צועדת דרומה, אני פונה צפונה,
אני נוסע לחיים שלי, היא לחיים שלה.
