לי היתה שיחה דומה בהקשר קצת שונה
אצלנו לא דובר על בני דודים אלא על חבר, ולא על הורים עשירים דווקא, אבל הורים שמוציאים את כל הונם על צעצועים לילד. בעצם, אפשר להגדיר את זה במקרה שלנו כחוסר גבולות (ולכן כתבתי שההקשר אצלנו קצת שונה, לא יודעת מה הגישה החינוכית של הורי בני הדודים). אז כך: יש בשכבה של בן ה-10 שלי ילד שלא היה צעצוע שלא היה לו. אנחנו בשכנות מאז שהיו בני 0, אז חווינו את זה לאורך כל השנים. כל דבר שהופיע בפרסומת, היה לו. כל דבר שהוא ביקש, קנו לו. היו מצבים שאנחנו ההורים (בצעירותנו...) סבלנו בעצמנו מקנאה בילד הזה ולנו באופן אישי היה חלום שפעם אחת לילד שלנו יהיה משהו ראשון. שיהיה צעצוע שרק לו יש וגם הוא יכול להרגיש קצת מיוחד. אבל נאדה, זה היה בלתי אפשרי - התחושה נמשכה גג שעתיים. באותו יום הילד היה דורש בדיוק כזה, ומקבל. ומה שלא קיבל - היו גם מקרים ששלף מהתיק של אחד הילדים בגן, העביר לתיק שלו, ובשיא תמימותו הצליח לשכנע את הגננת שזה שלו, וגם הלך עם הצעצוע הביתה. אמא שלו לא טרחה להחזיר. נבלע. בקיצור, אל מול חוסר הגבולות הזה, וכמה שהייתי "צעירה" וקינאתי בעצמי, לא הייתי מוכנה לעמוד. והילד ההוא, ממש כצפוי לילד ללא גבולות, היה ילד בלתי נסבל. החברים לא רצו להתחבר אליו. והוא פיצה את עצמו (או הוריו פיצו אותו) בעוד ועוד חפצים. אני, לילד שלי, הראיתי את התופעה בדיון כנה. הסברתי את הגישה שלי. הבהרתי שלנו יש גבולות - ומה הם. וכשקינא, הראתי לו שהילד ההוא, גם כשיש לו "הכל", הוא לא מאושר. כי מרוב שנתנו לו הכל, לא לימדו אותו להיות נחמד - אלא להיפך. והצעתי לילד שלי להמשיך להיות נחמד, ולהנות בגבולותיו. הוא בהחלט הבין, והשתכנע.
