זקוקה לעיצות
שלום לכולם, אני די חדשה כאן בפורום. וזקוקה לעיצות מבעלי נסיון. אני נשואה כמעט 12 שנים ויש לי שלושה ילדים. במשך רוב שנות נישואי נאלצתי לסבול הערות/פרצופים אינסופיים מחמי וחמותי. בעלי סובל מכך עוד יותר. לפני כשנתיים אירע "פיצוץ" בינינו ומאז אין ביננו כל קשרים. הכוונה היא שחמי וחמותי רואים את הילדים ואת בעלי מתי שהם רוצים אבל הם לא מגיעים אלינו הביתה ואני לא מגיעה אליהם ולא עושים חגים ביחד. מבחינתי זה אידאלי. אני חיה את חיי כרצוני ולא צריכה לסבול מהם יותר. אח של בעלי, במקום לנסות ולקרב ולפשר, מלבה את היצרים (אצל חמי וחמותי) ו"משחק" את הבן הטוב וכל זאת ע"מ לקבל את "הירושה". מבחינתי ומבחינת בעלי אנחנו מצפצפים עליה, אנחנו חושבים אחרת וחיים אחרת, וכסף לא יגרום לנו להתנהג בצורה צבועה ומגעילה כל כך. מצידנו הוא יכול לקחת את הכל. אבל אנחנו לא מוכנים לסלוח לו על ההתנהגות הזאת. ולכן אין יחסים גם ביננו לבין אח של בעלי ומשפחתו. גם אותם לא ראינו כבר שנתיים. הבעיה היא שבכל פעם שאני מנסה לחשוב על למצוא דרך ואולי בכל זאת לעשות מאמץ ולנסות לדבר איתם ולהגיע לאיזו שהיא הבנה הם עושים או אומרים משהו לבעלי או לילדי שמרגיז אותי כל כך ומסיט אותי מיד מהדרך הזאת. לפני שנה היתה לי שיחה עם חמותי בטלפון וניסיתי להסביר לה כל כך הרבה דברים (לא היתה מוכנה להפגש). לא רק שהיא לא הבינה אלא אף באה אלי בטענות וסיימה את השיחה באומרה שאבוא אליהם בחול מועד פסח עם הילדים. חשבתי על כך כל כל הרבה. לא הייתי מסוגלת. הרי היא לא הראתה אפילו סימן אחד שהיא מבטיחה גם להשתנות, או לפחות לנסות להשתנות. הרי הדברים יצוצו שוב מאליהם ולמעשה זה יהיה כך עד המריבה הבאה. חמי וחמותי מזדקנים ולפעמים צר לי עליהם כי אני יודעת שהם מאוד סובלים בשל הריב הזה אך הם לא מוכנים לעשות ולו מאמץ קטן לנסות ולהבין או לשים דברים על השולחן. אין לי בעיה לספוג ביקורת אבל אני לא מוכנה לספוג ביקורת בלי אפשרות להעביר ביקורת ולהגן על עצמי. חמותי אמרה לי שנה שעברה שאני צריכה לבוא אליהם "בגלל הגיל שלהם". היה לי קשה לקבל את זה. אדם שמגיע לגיל שבעים אין לו עדיין הזכות לעשות ככל העולה על רוחו ולצפות שיסלחו לו על כל דבר רק בשל גילו. בינתיים הזמן עובר. שנתיים עברו. בעלי אומר שאין שום תקווה שאי פעם נישר הדורים. מה אתם חושבים? מצטערת שהסיפור ארוך כל כך...
שלום לכולם, אני די חדשה כאן בפורום. וזקוקה לעיצות מבעלי נסיון. אני נשואה כמעט 12 שנים ויש לי שלושה ילדים. במשך רוב שנות נישואי נאלצתי לסבול הערות/פרצופים אינסופיים מחמי וחמותי. בעלי סובל מכך עוד יותר. לפני כשנתיים אירע "פיצוץ" בינינו ומאז אין ביננו כל קשרים. הכוונה היא שחמי וחמותי רואים את הילדים ואת בעלי מתי שהם רוצים אבל הם לא מגיעים אלינו הביתה ואני לא מגיעה אליהם ולא עושים חגים ביחד. מבחינתי זה אידאלי. אני חיה את חיי כרצוני ולא צריכה לסבול מהם יותר. אח של בעלי, במקום לנסות ולקרב ולפשר, מלבה את היצרים (אצל חמי וחמותי) ו"משחק" את הבן הטוב וכל זאת ע"מ לקבל את "הירושה". מבחינתי ומבחינת בעלי אנחנו מצפצפים עליה, אנחנו חושבים אחרת וחיים אחרת, וכסף לא יגרום לנו להתנהג בצורה צבועה ומגעילה כל כך. מצידנו הוא יכול לקחת את הכל. אבל אנחנו לא מוכנים לסלוח לו על ההתנהגות הזאת. ולכן אין יחסים גם ביננו לבין אח של בעלי ומשפחתו. גם אותם לא ראינו כבר שנתיים. הבעיה היא שבכל פעם שאני מנסה לחשוב על למצוא דרך ואולי בכל זאת לעשות מאמץ ולנסות לדבר איתם ולהגיע לאיזו שהיא הבנה הם עושים או אומרים משהו לבעלי או לילדי שמרגיז אותי כל כך ומסיט אותי מיד מהדרך הזאת. לפני שנה היתה לי שיחה עם חמותי בטלפון וניסיתי להסביר לה כל כך הרבה דברים (לא היתה מוכנה להפגש). לא רק שהיא לא הבינה אלא אף באה אלי בטענות וסיימה את השיחה באומרה שאבוא אליהם בחול מועד פסח עם הילדים. חשבתי על כך כל כל הרבה. לא הייתי מסוגלת. הרי היא לא הראתה אפילו סימן אחד שהיא מבטיחה גם להשתנות, או לפחות לנסות להשתנות. הרי הדברים יצוצו שוב מאליהם ולמעשה זה יהיה כך עד המריבה הבאה. חמי וחמותי מזדקנים ולפעמים צר לי עליהם כי אני יודעת שהם מאוד סובלים בשל הריב הזה אך הם לא מוכנים לעשות ולו מאמץ קטן לנסות ולהבין או לשים דברים על השולחן. אין לי בעיה לספוג ביקורת אבל אני לא מוכנה לספוג ביקורת בלי אפשרות להעביר ביקורת ולהגן על עצמי. חמותי אמרה לי שנה שעברה שאני צריכה לבוא אליהם "בגלל הגיל שלהם". היה לי קשה לקבל את זה. אדם שמגיע לגיל שבעים אין לו עדיין הזכות לעשות ככל העולה על רוחו ולצפות שיסלחו לו על כל דבר רק בשל גילו. בינתיים הזמן עובר. שנתיים עברו. בעלי אומר שאין שום תקווה שאי פעם נישר הדורים. מה אתם חושבים? מצטערת שהסיפור ארוך כל כך...
