זקוקה לעזרתכן ...
ניראה לי שזה הולך להיות קצת ארוך... מתנצלת מראש ומודה מראש למי שתקרא עד הסוף
יש לי בן (בכור) בן שנה ותשעה חודשים. התקופה האחרונה לא כל כך קלה לנו... הוא עמוק עמוק בתוך תקופת ה"לא לא" ואני מאבדת את הסבלנות ואת הרעיונות איך להתמודד. הדאגה העיקרית שלי היא איבודהסבלנות כלפיו. גם ככה הוא מעדיף את אבא שלו, תמיד העדיף את אבא שלו, ניראה לי בעיקר כי תמיד אני הייתי זו שמתמודדת עם הקושי, ואבא היה תמיד למשחקים וצחוקים. אמא היתה תמיד מותשת ולעיטים חסרת סבלנות, ואבא תמיד ידע להחזיר חיוך לפנים (מה שלי מאוד קשה כשמשהו מכעיס אותי... אני מתקשה לשחרר ולחייך שוב ולהמשיך הלאה כאילו כלום לא היה...) ניראה לי שכל אלה הובילו לזה שהבן שלי שאותו אני אוהבת הכי בעולם, מעדיף את אבא שלו עליי וזה כואב....
אז איך מתבטא הקושי...? הכל זה לא אחד גדול. רוצים לנסוע לסבתא אחר הצהרים - הוא מסרב להחליף בגדים.
הוא אומר שיש לו פיפי (בלי חיתול בשעות הערות וכבר כמעט ובלי ]פיספוסים) אבל מסרב ללכת לסיר למרות שאני נותנת לו להחליט בין אם לשבת על הסיר או לעשות בעמידה, או אפילו לעשות באמבטיה...
יושבים לאכול - מסרב לבוא לשבת, שלא לדבר על לשטוף ידיים.
עושים אמבטיה - מסרב לצאת (לפעמים גם להיכנס...)
הוא יכול להגיד בערב כשאנחנו מוכנים לישון "פיפי פיפי" ואי אומרת לו שיבוא ונלך לעשות בסיר, והוא מייד אומר "לישון לישון" וזה יכול לחזור על עצמו עשרות פעמים - התירתור הזה...
אני עייפה מתמיד לחשוב על דרכים יצירתיות איך לגרום לו להסכים, עייפה מכל הלא הזה כל שנייה, ובעיקר מתוסכלת שאני מאבדת את הסבלנות כלפיו...
אתמול כשהוא לא רצה להתלבש התפרצתי עליו וזרקתי בכעס את המכנסיים שלו. הוא נבהל והתחיל לבכות, אבל לא רצה שאני אגע בו\אחבק אותו ולא יצר קשר עיין איתי - הוא השפיל את המבט ממני כמו שהוא עושה מאנשים זרים\מפחידים
אני מרגישה שאנחנו מסתובבים במעגל הרס ולא רואה את הסוף, ובעיקר לא יודעת איך להחזיר את מערכת היחסים שלנו למשהו טוב... הוא עדיין יונק בערב לפני השינה, ויש לי הרגשה שאלמלא זה הוא כבר מזמן לא היה רוצה להתקרב אליי....
בבקשה תעזרו לי לשקם את מערכת היחסים שלי עם הילדון שלי לפני שיהיה מאוחר מידי......
ניראה לי שזה הולך להיות קצת ארוך... מתנצלת מראש ומודה מראש למי שתקרא עד הסוף
יש לי בן (בכור) בן שנה ותשעה חודשים. התקופה האחרונה לא כל כך קלה לנו... הוא עמוק עמוק בתוך תקופת ה"לא לא" ואני מאבדת את הסבלנות ואת הרעיונות איך להתמודד. הדאגה העיקרית שלי היא איבודהסבלנות כלפיו. גם ככה הוא מעדיף את אבא שלו, תמיד העדיף את אבא שלו, ניראה לי בעיקר כי תמיד אני הייתי זו שמתמודדת עם הקושי, ואבא היה תמיד למשחקים וצחוקים. אמא היתה תמיד מותשת ולעיטים חסרת סבלנות, ואבא תמיד ידע להחזיר חיוך לפנים (מה שלי מאוד קשה כשמשהו מכעיס אותי... אני מתקשה לשחרר ולחייך שוב ולהמשיך הלאה כאילו כלום לא היה...) ניראה לי שכל אלה הובילו לזה שהבן שלי שאותו אני אוהבת הכי בעולם, מעדיף את אבא שלו עליי וזה כואב....
אז איך מתבטא הקושי...? הכל זה לא אחד גדול. רוצים לנסוע לסבתא אחר הצהרים - הוא מסרב להחליף בגדים.
הוא אומר שיש לו פיפי (בלי חיתול בשעות הערות וכבר כמעט ובלי ]פיספוסים) אבל מסרב ללכת לסיר למרות שאני נותנת לו להחליט בין אם לשבת על הסיר או לעשות בעמידה, או אפילו לעשות באמבטיה...
יושבים לאכול - מסרב לבוא לשבת, שלא לדבר על לשטוף ידיים.
עושים אמבטיה - מסרב לצאת (לפעמים גם להיכנס...)
הוא יכול להגיד בערב כשאנחנו מוכנים לישון "פיפי פיפי" ואי אומרת לו שיבוא ונלך לעשות בסיר, והוא מייד אומר "לישון לישון" וזה יכול לחזור על עצמו עשרות פעמים - התירתור הזה...
אני עייפה מתמיד לחשוב על דרכים יצירתיות איך לגרום לו להסכים, עייפה מכל הלא הזה כל שנייה, ובעיקר מתוסכלת שאני מאבדת את הסבלנות כלפיו...
אתמול כשהוא לא רצה להתלבש התפרצתי עליו וזרקתי בכעס את המכנסיים שלו. הוא נבהל והתחיל לבכות, אבל לא רצה שאני אגע בו\אחבק אותו ולא יצר קשר עיין איתי - הוא השפיל את המבט ממני כמו שהוא עושה מאנשים זרים\מפחידים
בבקשה תעזרו לי לשקם את מערכת היחסים שלי עם הילדון שלי לפני שיהיה מאוחר מידי......
