זקוקה לעזרתכם

[גלירון1]

זקוקה לעזרתכם

התחלנו טיפול בגישת ה -ABA ממש לא מזמן (תוך כדי שילוב עם טיפול גרינשפן). מרגע כניסתו (שלא מרצון) לחדר, הקטנצ'יק (עוד מעט שנתיים), צורח בלי הרף. ישיבה על כסא בסיטואציה זו, לא מתקיימת כלל... כל מירצו מתרכז ברגעים אלו, במאבק על מנת לצאת מהחדר ולראות אותי (שזה טבעי מאוד). כיצד אפשר להקל עליו את הסיטואציה , מבלי ליצור הרגלים שיפגעו ביישום השיטה בעתיד?

 

[גאמי]

אמנם

מעולם לא טיפלנו ב ABA אך האם הסתגלות הדרגתית היא יצירת הרגל שיפגע בשיטה בעתיד? למשל, האם בהתחלה יהיה ניתן לישם את השיטה במיקום בו יבחר הילד לעמוד? אפילו בלי נסיון להושיבו? ולחכות עד שיבשיל ויסכים לשנות פוזיציה? או למשל כל מיני חיזוקים בנוסח " השמיעי קולך" האם הדברים הללו לא יקלו? בלי קשר לכך, אני מאמינה שהזמן יטיב עם הילד....זה רק עניין של הסתגלות וככל שהשיטה נוקשית יותר כך ההסתגלות פחות קלה. בלי קשר לכך, רציתי לומר לך שזה נפלא בעיני שאתם משלבים שיטות שונות. בהצלחה.

 

[גלירון1]

היי

כוונתי לנקוט בדרכים גמישות ויצירתיות (נוקשות לא מתקבלת אצלינו בברכה) אך עם זאת, לא ליצור מצבים שיהיה לילד קשה לכשישתנו, לדוגמה: לשהות עמו בחדר בזמן הטיפול (צעד שכבר נקטתי). הסוגיה שהעלתי כאן, נובעת מתוך הרצון שלי, להתאים את עצמי אליו ולצרכיו באופן כזה שיהיה מושכל וגם מתוך ניסיון (שחסר לי...). כרגע אני מנסה לתת לו צ'אנס אמיתי, לנסות לטעום מהגישה ולהחליט בעצמו, האם היא מתאימה לו.

 

[גאמי]

אם כך גישתך גישתי.

הבדיקה הזו בהתאמתה לילד היא החשובה מכל, לא בכל מחיר וזוהי גישתך וזה מבורך לדעתי. ודאי עוד מעט יגיעו "התותחים הכבדים" ויתנו לך יותר טיפים. להתראות בינתיים

שמחה שאת נוקטת בגישת "ניסוי ותהייה" תמיד צריך להשאיר מקום לספקות באשר להתאמה לילד.

 

[ליייייי]

גלירון

אני ממש מנסה להזכר מה עשינו בהתחלה, כי אני זוכרת שהיה קושי לראות אותי,או להתרכז כשאני היתי נוכחת בחדר. זה פשוט עבר כל כך מהר וזה נראה כמו שנות אור...(היום אני נכנסת יוצאת, יושבת בחדר,עובדת איתו, הוא נכנס בשמחה ואומר ביי אמא) בכל אופן מה שאני מצליחה לדלות מזכרוני המתעתע זה ככה: קודם כל לעשות סקר מחזקים, ולהשתמש במגוון רחב מאוד של מחזקים ובמחזקים הטובים ביותר בעת כניסה לחדר ופרידה מאמא. התקופה הראשונה של התכנית צריכה להיות כיף אחד גדול!!! המטרה של התקופה הראשונה היא יצירת תקשורת טובה בין המטפל לילד, וזה נעשה ע"י משחק עם מינימום דרישות תוך כדי שמירה על קשר עין. אני זוכרת שמידי פעם נכנסתי וכשיצאתי פיצ חוזק על המשך עבודה/משחק. המשך התכנית נבנית על פי היכולות של הילד, וחייבים לשמור על חווית הצלחה של 80% לפחות!!! תראי, התקופה הראשונה היא לא פשוטה, אבל צריך ואפשר לעקוף אותה באופן חכם! חיזוקים,חיזוקים,חיזוקים! ברגע שיש בכי חשוב לתת לו משהו ממש ממש פשוט, שהוא ממש אלוף בו שיוכל להצליח ולחזק/לחבק אחר כך. זה נשמע קצת מוזר, אבל אם הוא יבכה ויקבל את אמא או חיבוק הרי הבכי מחוזק, ומה שיקרה הוא המשוואה אני בוכה משמע מחבקים אותי או מביאים לי את אמא. זה מתכון לכשלון. זה נורא קשה. אבל חייבים לתת לטראפיסטית בהדרכת המנחה "לטפל" בזה, כלומר, הוא בוכה או צורח , נותנים לו את המשימה הכי פשוטה -עוזרים לו להצליח (אפילו סיוע פיזי ואז הוא מקבל חיבוק או חיזוק אחר ברגע שהוא נרגע אז אמא נכנסת, מחבקת מנשקת וכ"ו ויכולה להוסיף אני כל כך גאה בך שאתה משחק כל כך יפה או משהו כזה. (אבל רק כשהוא נרגע!) מה שעלול לקרות, זה שהוא יבין אני בוכה אמא באה, ואז הוא לא יפסיק לבכות! את חייבת להבין את הרציונאל הזה של התנהגות טובה = חיזוק, התנהגות לא רצויה לא מחזקים. אמא היא חיזוק. טוב, אני כבר רואה את ההתקפה החזיתית שעומדת להגיע פה, אבל זה עובד נקודה! אם בא לך את מוזמנת להתקשר אלי ואני ארחיב. אל יאוש!

 

[גלירון1]

תודה גאמי וליייי, אשמח לעוד תגובות.

 

[ל י ל ך פ]

הי גלירון

אנחנו לא בABA אבל אני רוצה להתייחס לנושא הפרידה. חשוב מאד להפרד מהילד ולא להעלם לו סתם. יותר מזה, הילדים שלנו, שכל כך צריכים בטחון ושגרה, יכולים להרוויח מטקס פרידה קבוע. עם הילד הגדול, הרגיל, תמיד הקפדתי להפרד כשהלכתי והוא גדל עם הרבה בטחון וכמעט מעולם לא עשה בעיה בפרידה. עם עומר התחלנו יפה, אבל הגיע שלב, בערך כשהתחילה הנסיגה סביב שנה וחדשיים, שכל פרידה נהפכה לקטסטרופה של צרחות.אחרי כמה חודשים בגן, כשהיה לי ברור שכיף לו שם אבל הפרידה היא הבעיה, מצאתי לגמרי במקרה טקס פרידה. אני מניפה אותו שלוש פעמים לעבר הגננת, אחת, ושתיים, ובשלוש מעבירה אותו אליה די בכוח... בפעם הראשונה שעשיתי את זה הוא צחק, וזו היתה הפעם הראשונה בה לא בכה כשהלכתי, אז כמובן המשכנו עם זה, ועד היום, גיל שלוש אוטוטו, הוא נפרד נהדר עם הטקס, ואם חלילה אני מנסה לוותר - באלוטף שלנו הגננות דקיקות ועדינות ואני תמיד חוששת שיתמוטטו איתו - יש צרחות. הטקס עבד יפה גם כשעברנו לאלוטף, ושיא השיאים, גם כשהתחלתי להשאיר אותו לבד עם החונכת שמטפלת בו אחרהצ. הוא נשאר איתה ואיתי שלוש ארבע פעמים וממש לא היה מצב לעבודה, בקושי רבע שעה בסוף. מאד חששתי להשאיר אותו איתה לבד, כי לא ידעתי איך יגיב, אבל מסתבר שהטקס עבד גם בבית, בסיטואציה שונה לגמרי מזו של הגן! זהו, הרבה דיבורים.. מה שאני מנסה להגיד, זה שאולי כדאי למסד פרידה וללכת, שיהיה לו ברור שאת לא בבית, כי אצלנו זה במפורש עוזר לו להתפנות לעבודה. כל זמן שאני באיזור הוא מוטרד ורוצה רק עלי, אולי זה מצב דומה גם אצלכם?

 

[ילד אור שלי]

קודם כל

האם אתם עובדים עם מנחה? האם העבודה היא הדרגתית? מובנת? האם יש סדר פעולות? האם יש עקביות? האם יש תוכנית ברורה? האם העבודה כל יום? כמה תראפיסטיות יש? ההתחלה של ABA קשה בדרך כלל מתחילים במשחק כייף מחוץ לחדר, התראפיטסטית מגיעה עם צ'ופר וישר נותנת לילד. אני לא מציעה לך להכנס לחדר, אני יודעת שזה מאוד מפתה והבכי קורע אבל זה מפריע לטיפול וגם נותן לו הרגשה שכל פעם שהוא יבכה תבואי. חשוב שהתראפיסטיות יקבלו הכשרה נכונה איך להתמודד עם הבכי ואיך להגיב. תעבדו עם הרבה תגמולים חיוביים והרבה הרבה משחק וכייף עד שהילד יתרגל לתראפיסטית.

 

[Alizaslu]

אנחנו בהתחלה עבדנו בסלון

הורדתי גירויים כמו תמונות כך שהסלון הפך יחסית לחלל ניטרלי. התרפיסטיות עבדו איתו במשך שנה בסלון עד שסידרנו לכל ילד חדר משלו (בהתחלה ישן עם אחותו באותו חדר) ואז העברנו את העבודה לחדר שלו. בדיעבד היה זה רעיון לא רע בכלל. כך הילד הרגיש פחות מואיים ואני יכולתי להציץ מהמטבח על הנעשה והיה לי יותר פיקוח. החיסרון הוא השבתת הפעילות בחלל העיקרי בבית למשך שעתיים. עוד משהו שעשיתי בתחילת התכנית היה לתת לתרפיסטיות לשחק עם הילד מספר פעמים לפני תחילת התכנית כדי להכירו וכדי שהוא יכיר אותן. בהתחלה הייתי ממליצה על תכניות מאוד פשוטות רק כדי לתת לילד להתרגל לשיטת העבודה. ולחזק הרבה. אם הילד בוכה מאוד הייתי מחזקת אותו רק על היותו שקט ורגוע. נותנת ממתק ואומרת לו תוך כדי "איזה יופי שאתה בשקט" . באופן כללי לא צריך להיות בכי לאורך זמן. אצלנו הבכי נמשך פגישה אחת בלבד.

 

[גלירון1]

תודה, התייחסויותכן בהחלט...

עוררו אצלי שאלות, תהיות ותובנות חדשות.