זקוקה לעזרה...
שלום, אני יודעת שהפורום הוא בעיקרו לזוגות נשואים, אך אשמח לקצת יעוץ של אנשים עם נסיון וחוכמת חיים... אני בת 24. לפני 6 חודשים הכרתי בחור, איתו היתה לי מערכת יחסים. הבחור מיוחד מאוד והצליח לגעת בי בצורה מאוד עמוקה. לקח לי די הרבה זמן לבטוח בו ולהתאהב בו, אך שזה קרה הרגשתי נפלא. כמעט ולא היו דברים שהפריעו לי במערכת היחסים, הכל היה נורא אמיתי, והרגשתי שמשהו טוב צומח ביננו, ושהכל רק מתחיל... לפני שבוע הוא נפרד ממני. היתה לנו שיחה מאוד קשה, עם המון דמעות, בה הוא סיפר לי שהוא זקוק להיות לבד. בילדותו הוא היה ילד מוכה (את זה ידעתי עוד קודם) והוא מרגיש שהוא לא יכול לתת לי את מה שאני צריכה. הוא אמר שהוא לא יכול להרגיש אהבה כמו כל אדם רגיל, מרגיש שהוא חולה וזקוק לטיפול, אך חייב לעשות זאת לבד ולהפרד ממני. הוא גם אמר שהנקודה בה הוא החליט לטפל בעצמו קשורה הרבה אלי, שהוא מעולם לא הרגיש כך לאף אחת, ואני נתתי לו המון כוח להתמודד מול העבר שלו. ביומיים הראשונים הייתי מאוד חזקה, והאמנתי בכל ליבי בחוזק הקשר שלנו, הרגשתי אותו ואותי בכל דקה שעברה. ידעתי גם שאני צריכה להיות חזקה בשבילו, כי הוא עושה משהו טוב בשביל עצמו, וברגעים מסויימים ממש יכולתי להבין איך הוא מוותר עלי בשביל לבנות לעצמו חיים טובים יותר. אבל... מאז לא דיברנו, ואני פתאום מתחילה להרגיש את הפרידה, אני מאשימה את עצמי בפרידה, ומרגישה שהוא ממש נטש אותי, ושאפילו מגיע לי שזה קרה. שכלית אני יודעת שהפרידה לא קשורה אלי, אבל תחושת הנטישה שיש לי היא בלתי נסבלת, ואני לא מצליחה להבין איך זה קרה, לאן נעלמו כל ההבטחות והאמירות, איך זה שלא הרגשתי שזה מגיע... אני יודעת שמה שאני עושה לעצמי הוא לא בריא, אבל אני לא מצליחה למצוא חוזק בתוכי. אנחנו לומדים באותה אוניברסיטה, ולא הייתי מסוגלת ללכת מרוב פחד לראות אותו. למה אני משליכה את הכל עלי? זה פשוט לא נתפס שיום אחד, מישהו פשוט הולך ממני...
שלום, אני יודעת שהפורום הוא בעיקרו לזוגות נשואים, אך אשמח לקצת יעוץ של אנשים עם נסיון וחוכמת חיים... אני בת 24. לפני 6 חודשים הכרתי בחור, איתו היתה לי מערכת יחסים. הבחור מיוחד מאוד והצליח לגעת בי בצורה מאוד עמוקה. לקח לי די הרבה זמן לבטוח בו ולהתאהב בו, אך שזה קרה הרגשתי נפלא. כמעט ולא היו דברים שהפריעו לי במערכת היחסים, הכל היה נורא אמיתי, והרגשתי שמשהו טוב צומח ביננו, ושהכל רק מתחיל... לפני שבוע הוא נפרד ממני. היתה לנו שיחה מאוד קשה, עם המון דמעות, בה הוא סיפר לי שהוא זקוק להיות לבד. בילדותו הוא היה ילד מוכה (את זה ידעתי עוד קודם) והוא מרגיש שהוא לא יכול לתת לי את מה שאני צריכה. הוא אמר שהוא לא יכול להרגיש אהבה כמו כל אדם רגיל, מרגיש שהוא חולה וזקוק לטיפול, אך חייב לעשות זאת לבד ולהפרד ממני. הוא גם אמר שהנקודה בה הוא החליט לטפל בעצמו קשורה הרבה אלי, שהוא מעולם לא הרגיש כך לאף אחת, ואני נתתי לו המון כוח להתמודד מול העבר שלו. ביומיים הראשונים הייתי מאוד חזקה, והאמנתי בכל ליבי בחוזק הקשר שלנו, הרגשתי אותו ואותי בכל דקה שעברה. ידעתי גם שאני צריכה להיות חזקה בשבילו, כי הוא עושה משהו טוב בשביל עצמו, וברגעים מסויימים ממש יכולתי להבין איך הוא מוותר עלי בשביל לבנות לעצמו חיים טובים יותר. אבל... מאז לא דיברנו, ואני פתאום מתחילה להרגיש את הפרידה, אני מאשימה את עצמי בפרידה, ומרגישה שהוא ממש נטש אותי, ושאפילו מגיע לי שזה קרה. שכלית אני יודעת שהפרידה לא קשורה אלי, אבל תחושת הנטישה שיש לי היא בלתי נסבלת, ואני לא מצליחה להבין איך זה קרה, לאן נעלמו כל ההבטחות והאמירות, איך זה שלא הרגשתי שזה מגיע... אני יודעת שמה שאני עושה לעצמי הוא לא בריא, אבל אני לא מצליחה למצוא חוזק בתוכי. אנחנו לומדים באותה אוניברסיטה, ולא הייתי מסוגלת ללכת מרוב פחד לראות אותו. למה אני משליכה את הכל עלי? זה פשוט לא נתפס שיום אחד, מישהו פשוט הולך ממני...