זקוקה לעזרה

[סילביה123]

זקוקה לעזרה

אמי בת 63, סובלת מסכיזופרניה שפרצה בגיל מבוגר יחסית ומעולם לא טופלה (עקב התנגדותה והעדר עילה לאשפוז או טיפול כפוי... חוק זכויות החולה, שלפעמים נדמה לי שגורם יותר סבל מתועלת). אבי התגרש ממנה בעקבות מחלתה. אחותי ואני מתגוררות בערים אחרות ומנסות לנהל חיים נורמליים. אחותי בהריון ואני אם לילד קטן, ושתינו עובדות במשרות תובעניות. אמא מתנהגת באופן חסר שיפוט שהולך ומחמיר אולם ללא מסוכנות גלויה. היא לא נבדקה ע"י רופא משפחה מזה 15 שנה- לך תדע אם אין לה סרטן או יתר לחץ דם או השד יודע מה. לפני מספר שנים, מינינו לה אפוטרופוס מהקרן לטיפול בחסויים כדי שתהיה איזו שליטה על הוצאותיה (היא צברה חובות לעיריה שהביאו לניתוק המים- הסיבה לחובות הייתה מחשבת שווא שהיא לא צריכה לשלם). אחותי ואני תומכות בה כלכלית ועד היום שילמנו כל החובות. אנחנו לא מבקרות אצלה הרבה (מרחק, עבודה), אלא משוחחות בטלפון, היא לא מספרת לנו על בעיות שוטפות והדברים מתגלים רק במצבי קטסטרופה, כמו עכשיו. לאחרונה החלנו להעביר האפוטרופסות עליה לידינו- האפוטרופסית לא מתפקדת וממילא כל ניהול עניניה של אמא מוטל עלינו. הארוע הנוכחי: בביקור השבוע אצל אמא אחותי הבחינה שברז המים פתוח ולא ניתן לסגירה, וכנראהמזה למעלה משבוע. אמא לא חושבת שהיא צריכה להזמין אינסטלטור וככל הנראה גם תסרב לאפשר לשרברב שנזמין להכנס. היא סבורה שהיא לא צריכה לשלם את חשבון המים התפוח שתקבל. באותה הזדמנות (אתמול ) התגלע בינה לבין אחותי ויכוח קולני, קשה ממה שהיה בעבר, ואחותי חשה ברע (ואף חלפה במוחה מחשבה של התאבדות), וחרדה לגורל ההריון. לא הייתה אלימות (לצערי- כי לו הייתה, יכולנו לפעול להוציא הוראה לאשפוז כפוי). אחותי ואני במצוקה אדירה,(אל דאגה, לא נתאבד) ולא יודעות מה לעשות. נראה שהמצב לחלוטין לא פתיר. אין אופציה טובה. לא יכולות (למרות שנורא נורא מתחשק לנו) להגיד : פוס מבחינתנו היא לא קיימת, ניסינו הכל (וכשאני אומרת הכל אני מתכוונת לזה), אנחנו מתכוונות לנהל את חיינו בצורה נורמלית ויקרה מה שיקרה. אנחנו לא יכולות לגור איתה ולהשגיח 24 שעות על כל התנהגות מוזרה וחסרת אחריות שלה. בסופו של דבר מי שישלם את החובות שהיא יוצרת זה אנחנו. רשויות הרווחה לא נוקפים אצבע (היא לא מאפשרת להם להכנס לביקור בית). פניות חוזרות לפסיכיאטרים נענו ב"אין מה לעשות"- אין אפשרות לכפות עליה טיפול אנחנו מיואשות. לא יודעות איך לפתור את הבעיה המיידית הניצבת בפנינו ולא יודעות איך להמשיך ולנהל את החיים שלנו "בגדול"- להיות בקשר עם אמא ולהלחץ מכל משבר, לנתק עמה הקשר ולהתייסר ברגשות אשם. מישהו יכול לעזור??? רעיונות יצירתיים יתקבלו בברכה.

 

[jinjetta]

בעיה רצינית

ברור שמצד אחד אי אפשר לנטוש אותה, ומצד שני אי אפשר לעצור את החיים של כל המשפחה.אני יודעת שלי לפעמים מתחשק שה"בעיה" תעלם ולא נצטרך יותר לדאוג. אבל המציאות יותר מסובכת מזה

אני לא בקיאה בנושא, אבל נראה לי מוזר שבשלב ההתפרצות של הסכיזופרניה לא היתה עילה לאשפוז או טיפול כלשהו. אצל אח שלי, שסובל גם הוא מסכיזופרניה, אי לקיחת התרופות (אפילו שבוע אחד) מיד מובילה להתדרדרות בחשיבה ובהתנהגות. לא נראה לי שמתאפשר תפקוד ללא תרופות. מה אמכן עושה במשך היום? האם היא מודעת למצבה פחות או יותר? האם היא תסכים לביקור בית בנוכחותכן? (צריך לזכור שכל מיני תופעות פסיכיאטריות נוטות להגיע בצרורות. יכולות להיות תופעות של פארנויה שמצטרפות לסכיזופרניה, וגורמות לה לחשוש שאנשים רוצים להרע לה, למרות שהם באים רק לתקן את הברז הדולף או משהו כזה). אני מציעה בנוסף לטיפול באמא לשקול ללכת ליעוץ מקצועי, אפילו רק את ואחותך, שנראה שאתן הנושאות במרבית נטל הטיפול. הטיפול של ילדים בהוריהם קשה גם כאשר לא מדובר במחלות נפש. קשה לילדים להיות פתאום בתפקיד ה"הורה", וצריך ללמוד להתמודד עם זה. מאחלת לכן הרבה הצלחה בהמשך, ומצטערת שלא יכולתי לתת תשובות טובות יותר

 

[SchizoFriend]

סכיזופרניה זו מילה גדולה

הרי בתוך מה שנקרא מחלות נפש יש שתי קבוצות.. הפסיכוזות - (סוגים שונים של סכיזופרניה) המחלות האפקטיויות (הפרעות במצב הרוח , דיכאון ומניה-דפרסיה) כמו שכל אדם הסובל מדיכאון סובל מדיכאון שונה מאדם אחר... כך ההבדלים בין הלוקים בסכיזופרניה הוא אף גדול מזה בהרבה. לומר סכיזופרניה ולהבין מכך באופך כללי לגבי אנשים זה לא נכון. לי הרופאים רשמו סכיזופרניה, ואני בלי תרופות מעל 4 שנים. לי הרופאים רשמו סכיזופרניה ורופא אחר בריא לי בריא אבל אדם מעורער. ראיתי אנשים עם תוית סכיזופרן שהם נראים כמו ביישנים כאלה עם מבט מושפל וחייכנים נבוכים כאשר אתה פונה אליהם, מחזירים אליך גימגום. אחרים דברנים מולהבים, מהירים באטרף. ובין הסוגים השונים שאתה ממש רואה עליהם... היו גם הרבה שאם לא היו אומרים לך , אז לא היית יודע מהחיים שלך שמשהו איתם "לא בסדר". טיפול זה אופציה, טיפול לא תמיד עוזר, טיפול לפעמים אפילו עושה פחות טוב. סכיזופרניה זה לא כמו סרטן או איידס שאם לא מטפלים אז מתים. אפשר למות מזה, אפשר גם לחיות טוב, ואפשר גם להיראות בריאים. הרופא שלי אמר לי , שלעיתים מגיע אליו אדם חולה בסכיזופרניה ומבקש ממנו שיעשה אותו בריא. והרופא אומר לו, כי לעשות אותו בריא הוא לא יכול ואף אחד לא יכול, אבל הוא יכול כן ללמד אותו איך להראות בריא. כששאלתי את הרופא שלי מה יוצא לאדם חולה אם הוא ניראה בריא וזהו? אז הוא אמר לי :"הוא יכול לשבת כל היות על המירפסת בבית שלו, להסתכל על הרחוב ואנשים עוזבים אותו בשקט, אף אחד לא מציק לו ולא מאשפזים אותו" הוא היה חולה ונישאר חולה, אבל עכשיו הוא יכול לעשות יותר ממה שהוא רוצה בלי שיגבילו אותו. לכן חשוב להבין... יש אנשים שמוגדרים סכיזופרנים,(כמו שהגדירו אותי פעם) הם יכולים לא לקחת תרופות בכלל (בדיוק כמוני) והכול אצלהם בסדר, למרות שמבחוץ אנשים יגידו, אנשים במצב לא טוב. מצד שני יכולים לקבל תרופות (כמו שאני קיבלתי) להרגיש מזה היום ונורא כמו שאני הרגשתי, אבל ניראים יחסית בשליטה, ויגידו אנשים , הוא בסדר. ------------------------------------------------------- חשוב להבין... כמו שהרופא שלי אומר... טיפול זה אופציה... זה לא תמיד הדבר הכי טוב והכי עוזר... וכמו שרופא אחר שלי אומר... "החולה, הוא הרופא הכי טוב של עצמו" לפעמים מטופל על תרופות ניראה יותר טוב , אבל מרגיש הרבה יותר חולה, לפעמים מטופל על תרופות מרגיש על תרופות איום ונורא, ואנשים לא קולטים. ולפעמים תרופות עוזרות... דבר אחד ברור וחייב להיות ברור לכולם... בכוח, שום דבר לא עובד! אגב להפעיל לחץ נפשי על אדם,כדי שיסכים לקבל טיפול, זה לחץ שגורם מצוקה , זה כוח, וזו אלימות וביטול האחר. וזה ... גם לא עובד , אפילו עם האדם מסכים. מי שלא לוקח תרופה מרצון, התרופה לא יכולה להועיל לו.

 

[ל ו ל י ת]

הסיפור קצת מוכר לי

יכול להיות שכתבת כאן פעם? או שזה מישהו אחר עם סיפור דומה ועצוב? בכל מקרה סיפור מסובך, אבל אני לא מבינה מאיפה אמרו לכם שאין עילה לאשפוז או לטיפול כפוי. לא שאני עורכת דין ולא שאני בקיאה בחוקים אבל נשמע שמשהו כאן נופל יותר מידי בין הכסאות. לא יודעת עם מי התייעצתם וממי שמעתם שאין עילה, ממליצה לכם לבדוק מחדש במקום מסודר. יש מרפאות לבריאות הנפש שמתמחות בטיפול בקשישים (אם את גרה במרכז יש למשל את המרפאה ע"ש בריל ברמת חן). יש בתי חולים עם מחלקות מיוחדות לקשישים. ממליצה גם כן לבדוק ברווחה, ואם משם אין מענה הולם לא לוותר. לא יתכן שאתם תשאו כלכלית ונפשית במחיר הנורא הזה של אמא שאינה מטופלת. לא ברור לי גם מה התפקיד בפועל שממלאת מי שהינה האפוטרופוסית שלה ומדוע מראש לא מוניתן אתן להיות אלו שאחראיות על אמא. ואיך אבא הצליח להתגרש מאשה שמוגדרת חולת נפש? אם איני טועה גם זה לא דבר שהחוק ממש מאפשר אבל שוב איני בקיאה בחוק. גם ממליצה לך לבדוק בפורום חוק ומשפט כאן בתפוז על הזכויות שלכן והזכויות של אמא. גם אם נשים לרגע בצד את הסבל שלכן - אמא שלכן סובלת מאד ואינה מקבלת כל מענה. תרופות וטיפול נפשי הולם יוכלו לעזור לה רבות ולהיטיב את איכות חייה. מקווה איתכן לטוב ואנא עדכני אותנו.

 

[פפריקה 3]

סילביה

ניסית לברר לגבי סידור מוסדי לקשישים תשושי נפש? אם לא פני לאחות קופ"ח לטופס תפקודי והפניה לאבחון פסיכוגריאטרי אולי אמך עונה על ה"קריטריונים".תבררי גם לגבי הכנסת עובדת מביטוח לאומי (אם יש סיכוי שתצליחי לשכנע את אימך לזה)זה יכול להוריד טיפה מהעומס. בנוסף נסי לבדוק אם בכל זאת אינה מסכנת בשום דרך את עצמה או את הסביבה או אולי יש תלונות של השכנים על מפגעים סביבתיים שהיא גורמת..ואז יש מצב לערב את הרווחה וכן לדון מחדש על אשפוז או איזשהו קצה חוט אחר שיאפשר אשפוז כפוי לצורך קבלת טיפול.(מכתבים זועמים של שכנים על "סכנות" "מפגעים" וכאלה אולי יכולים להזיז משהו) לגבי ביקורי בית האם היא מסרבת גם כשאת איתה, או שלא היית בבית בזמן ביקור? הכי חשוב שתהיי חזקה ותחזיקי מעמד! פפריקה

 

[סילביה123]

עדכונים וקיטורים

אכן הסיפור מוכר- כתבתי פה בעמוד הקודם בניק אחר שלא הצלחתי להכנס אליו. למרבה הצער כל האופציות שהוזכרו אינן רלוונטיות. להכניס מישהו הביתה- לא ולא, היא לא מוכנה בשום אופן. את ביקורי הבית הצלחנו להביא בערמה כשגם אני וגם אחותי לקחנו יום חופש, תוך הפעלת כל מיני תרגילים על אמא - לא הייתה ברירה אחרת, היא כעסה ובצדק. עדיין, למרות כל הפסיכוזה שלה, אין שום קצה חוט שיאפשר טיפול כפוי כלשהו. הבית מסודר (יותר מהבית שלי...), היא נקיה, אין לה מחלות גופניות שאנחנו יודעים עליהן (אני בטוחה שקיימות- אבל היא לא נבדקה אצל רופא כבר 15 שנה), היא לא אלימה, לא זורקת זבל בחצר או לדלתות השכנים. היא כותבת מיליון מכתבים לחצי עולם ואשתו, כולל תלונות במשטרה על רודפים אלו ואחרים, אבל בינתיים איש לא התלונן. המשבר האחרון איכשהו נפתר, אחרי כמה ימים שהיא הסכימה להביא אינסטלטור. אנחנו חיות ממשבר למשבר, מנסות להתנחם במה שיש לנו בחיינו, ואיכשהו תמיד הצרות אתה קורות ברגע הכי לא מתאים (למשל כשהייתי 5 שעות אחרי נתוח קיסרי ולא יכולתי לזוז...) אחותי- כעת בהריון- אמרה לי שהיא קצת נרתעת מעריכת מסיבה אחרי הלידה, כי היא חוששת שחבריה לעבודה "יגלו" על אמא. אני מכירה את זה. גם אני מנסה להחביא אותה. וחבל. כנראה שזה שלב שעדיין לא עברנו. הקושי קיים כל פעם מחדש, ביחוד לנוכח האמירה "אין מה לעשות" אני בטוחה שעוד אגיע ליילל פה במשבר הבא- מקווה שתקופת ההפוגה היחסית תארך כמה שיותר

 

[סמסרה1]

אייל יכול לעזור

 

[SchizoFriend]

באמת איין עילה לאשפוז...

קודם כל אני רוצה לומר לך... זו אימא שלך. עם כל הקושי שלך להתמודד איתה, (קושי שלפעמים רק מוסיף על המצוקה של פגוע הנפש), אין אדם בעולם בשום מוסד ובשום בית חולים שמסוגל לטפל באימא שלך כמוך. סבא שלי עבר את ה80 , ההורים שלי דודים שלי ואחיותיי אומרים שהוא לעת זקנה ירד מהפסים, שהוא השתגע, שהוא עושה מעשים חסרי שיפוט עם כספים ומדבר דברים שלא צריך עם אנשים שונים. אומרים שהוא מבולבל ולא יודע מה הוא מדבר. הבית שלו מטונף, לא מנקה אותו ולא דואג לנקות. הדברים היחידים ששומרים עליו מלמות בתוך החרא של עצמו זה הטיפול של אימא שלי בו. עם כל הקושי, את חושבת שאימא שלי תהיה אי פעם מוכנה לשים אותו במוסד שמגביל אותו , גורם לו לשעמום בלי פרטיות ובלי שלאף אחד איכפת ממנו ? לסבא שלי יש בעיה הפוכה עם המים. הוא נגד בזבוז! הוא לא מורד את המים בשירותים. כשהוא מוריד זה עם המים איתם הוא התגלח או שאסף אחרי מקלחת. הוא עושה לעצמו חוקנים "חוקני בריאות" שלא עוזרים לו ורק משבשים את מערכת העיכול שלו. אבל באמת.... זה סבא , זה אבא , הוא משפחה. זה גם נטל, נטל שחייבים לקחת אותו עליך מבחינה מוסרית. אנחנו לא אסקימוסים בקוטב הצפוני. עלי ועל אימא שלי זה לא מקובל להשליך אדם לעת זקנה. זה לא לעצור את החיים בשבילו. זה החיים!!! , זה לא משהו לצידם. הזקנים שלנו הם חלק מחיינו, גם אם הם עושים לנו צרות או מכבידים עלינו. ומי כמוני יודע שבשום מוסד או בית חולים פסיכיאטרי לא יהיה לו יותר טוב. עכשיו אני יגיד גם כך... הבית שלו עד כמה שהוא מלוכלך הוא נקי ליד הבית שלי. לפעמים לי עצמי קשה לנשום אצל עצמי ואני נישבר , מוציא זבל בן חודשיים שמפוזר על הרצפה על השיש בכיור מתחת למיתה וכולי. עם סבא שלי אני מדבר לפעמים. לאחר אחת הפגישות האחרונות שלי עם הפסיכיאטר קפצתי אל סבא שגר קרוב, ישבתי אצלו במרפסת ושמעתי אותו מדבר דברים נוראיים על כל המשפחה. אבל אז גם ראיתי שני דברים, קודם כל הוא צלול לגמרי למרות מה שכולם אומרים, הוא אפילו הרבה יותר יודע מה קורה מסביבו ממה שאני יודע. דבר שני זה הבנתי שאף אחד לא מקשיב לו, וכולם מתייחסים אליו כאל זקן, מה שגורם לו לתסכול וניסיון לעשות ולהוכיח לכולם שהוא יודע לפחות כמוהם אם לא יותר טוב, דברים שבסוף מתפרשים כשיגעון וסניליות. עוד דבר ששמתי לב הוא שלשני אנשים, לי ולבת דודה שלי יש לו הערכה רבה, והוא לא מכניס אותם כחלק מהאנשים עליו יש לו טענות. אימא שלי שכמובן לא תשליך אותו לשום מוסד, אומרת לי : "אתה חושב שאם אתה או בת דודה שלך הייתם צריכים להתמודד איתו כמו שאני אז הייה לכם כל כך קל?" לפעמים צריך לתת לבנאדם לעשות את כל השטויות שהוא עושה, כי הוא יעשה אותן בכל מקרה , לקבל אותו כמו שהוא לפעמים זה טיפול יותר טוב מכל טיפול אחר. סילביה , אני אומר לך מה לדעתי את יכולה לעשות... זו אימא שלך, היא לא מטרידה אף אדם ולא פוגעת גם בעצמה בצורה חולנית. (העובדה שהיא לא מטפלת בעצמה כמו שאת חושבת שטוב , לא נחשב למסוכנת לעצמה , סכנה עצמית זה אדם שחותך את עצמו, שמנסה להתאבד, שמרביץ) יש מלא אנשים לא רק מבוגרים או קשישים שמטפלים בעצמם משהו איום ונורא ועדיין אין להם אם בת או בן או כל אדם אחר שחושב שיש עילה לשלול מהם את החופש שלהם. אפילו הרופאים במערכת שבדרך כלל מזדרזת לאשפז טענו שאין עילה. תחשבי על מה שאת אומרת כשאת מצטערת שהיא לא הייתה אלימה כי אם היא הייתה מגיבה באלימות אז היה "תירוץ" להפטר ממנה. זה יופי שאת ואחותך מטפלות בה ודואגות לה, אבל כל הטוב הזה יכול ללכת לאיבוד כאשר מחליטים שיהיה יותר קל להמשיך עם החיים ולתת לאנשים אחרי שיעשו את העבודה בשבילך. לדעתי, אם את לא מוכנה לטפל באימא אז תניחי לה לנפשה ואל תתערבי לה בחיים. בכל מצב אחר מתוך בחירה של אופציות גרועות בלבד אני חושב ש... תני לה לחיות את מה שנישאר לה לחיות כמו שהיא רוצה... תני לה את האפשרות להמשיך לסדר לה לעצמה את הבית שלה (כמו שהיא אוהבת)... תני לה את האפשרות להמשיך לכתוב את המכתבים לכל העולם... היא לא מזיקה לאף אדם יותר מהשכן הזקן שגר לידה... בתוך משגרת החיים שיש לה מסביבה ובה היא חייה יהיה לה יותר טוב מאשר באיזה שהוא מוסד בלי פרטיות עם פחות ניקיון , בלי יכולת לתקשר עם האנשים שאת רוצה איתם קשר ועם זה שלא נותנים לה חופש בכלום. אל תאפשרי לקושי שלך ולמבוכה שלך לגבי מצבה להוות גורם בהחלטה שלך לקחת לאימא לעת זקנה את הקצת חיים שהיא סידרה לעצמה ושיחסית טוב לה איתם. אם את חושבת שאנשים זקנים מרגישים דברים בצורה אחרת ממה שאת מרגישה אז תחשבי פעמיים, ותשאלי את עצמך אם זו היית את במקומה, באיזו סביבה את היית רוצה להמשיך לחיות, ובאיזו סביבה אולי לא היית רוצה להמשיך עם החיים שלך. כסף? אימא הוציאה עליך כסף כשאת היית בגנון, בגן, בכיתה א, ובתיכון. אמא היום במצב שלה זה החיים שלך... זה הקושי שלך, וזו ההתמודדות שלך. (לא של אנשים זרים קרים באיזה מוסד) חלק גדול מהחיים שלך זה טיפול באימא שלך שהיא גם פגועת נפש וגם אישה מבוגרת... בדיוק כמו שלטפל בילד זה החיים של אימא... זה לא לצד החיים, וזה לא משהו שמפריע להמשיך בחיים. זה החיים!!!. וכמו שלא זורקים תינוק לפח אם הוא נולד בטעות כדי להמשיך בחיים, כך גם לא זורקים הורה למוסד כדי שיהיה אפשר להמשיך בחיים. לטפל בהורים שלנו דמנו ובשרנו זה החיים... רק בעולם המודרני(מודרני ולא בריא או טבעי) של היום,בעולם שכולם רודפים אחרי עוד קצת נוחות, החלק הזה של החיים הפך לאיזה דבר שמפריע לנו לחיות את החיים ""האמיתיים"". הצעה שלי היחידה היא . עם כל הקשיים, לעשות את הדבר המוסרי היחידי. ללמוד להתמודד ולהמשיך במה שאת כבר עושה. זה דורש המון כוחות, זה לא קל... ובינתיים...כל הכבוד לך!

 

[SchizoFriend]

סילביה123

את אומרת שאימך מעולם לא טופלה ??? אז לפני שאת אומרת: "חוק זכויות החולה, שלפעמים נדמה לי שגורם יותר סבל מתועלת" אני מציע גם לך, ללכת לראות מחלקה סגורה בבית חולים פביכיאטרי לפני שאת תעשי דבר שישבור לך את הלב, ואחרי זה אפילו לא תהיה לך שליטה עליו. להזכיר לך, אישפוז כפוי זה אישפוז למחלקה סגורה. תמצאי מישהו שמאושפז תנצלי את זה לבקר אותו, ולראות מה קורה במציאות. אני חושב שאחרי שתראי מחלקה כזו, (אני יכול להמליץ על מא"ס 1 בשער-מנשה) את תודי לאלוהים שיש לפחות את החוק הלא מספיק הזה להגנה על זכויות האדם של החולה... נראה לי שאם היו מבינים שזה כך.. זה לא חוק זכויות-החולה. זה חוק זכויות-האדם של החולה. אז הרבה דברים היו ניראים אחרת.