זקוקה לעזרה...

[בדדי]

זקוקה לעזרה...

יש לי הסטוריה ארוכה של שתייה וכדורים במשך השנה האחרונה החזקתי מעמד ושתיתי לעיתים רחוקות סתם בשביל הטעם ולאחרונה.... יותר נכון אני נשברת...והצורך גובר וגובר ואני מרגישה שאני לא יכולה יותר להחזיק את עצמי.....ומשום מה נוכחות של חברים לא עוזרת...מרגישה מנותקת..... מישהו יכול לעזור לי? תודה מראש....

 

[ארול אחד1]

היי ../images/Emo140.gif

תנסי להגיע לפגישת AA (אלכובוליסטים אנונימיים). יש מחר פגישה, בשעה 18:00 במקלט הציבורי ברח' דיזנגוף 254, ת"א. ואם את כאן, בואי לצ'אט, לדבר קצת.

 

[בדדי]

אני כאן

מפחדת מחשיפה מול אנשים עם הקושי שלי....אמנם אנונימי אבל ברגע שנפגשים זה כבר לא.......לא?

 

[ארול אחד1]

החברים במקלט מתבקשים

לשמור על אנונימיות והרוב הגדול עושים את זה באמת. הכוונה בלשמור על האנונימיות היא בלא לחשוף אנשים ואנשות כמכורים בחוץ. כדאי מאד לבוא, למרות החשש. זה מאד מאד עוזר לראות ולשמוע חברים שהיו במצב שלך ויצאו ממנו וגם נותן המון כח. אני בצא'ט עכשיו. את מוזמנת להצטרף.

 

[ארול אחד1]

הצ'אט עושה לי בעיות ../images/Emo46.gif

 

[ברבורה לבנה]

../images/Emo24.gif בדדי....../images/Emo24.gif

מאוד !!! אבל מאוד !!! חשוב לי לומר לך משהו:

אינך בודדה,

למרות ההרגשה המזופתת,

למרות שכאילו אין אור בקצה המנהרה,

למרות שהאור נראה חשוך ...

ואת כאילו אבודה...

קחי חיבוק חזק, והרגישי את נוכחותינו לצידך...

כי את אינך בדדי, את אינך בודדה....

ויותר מהכל: אינך חייבת לאף אחד כאן כלום, אבל כלום. אנו חייבים לך את נוכחתנו, תמיכתינו. ואנו ביחד נעזור לכולם. את תראי!!!

 

[בדדי]

תודה לך ברבורה...

תמיד אהבתי ברבורים.... תודה על כל מילה.... לא יודעת איך לעצור את הכאב לא יודעת איך להרים את עצמי כל פעם מחדש לא יודעת למה השד הזה תמיד מתרוצץ במוח גם אם עברה שנה ... מתי זה יפסק? הצורך הזה בשתייה....הצורך הזה להרעיל את עצמי... אם היו מקבלים פרס על הרס עצמי הייתי מקבלת מקום ראשון.... תודה על מלא חיבוקים וירטואלים.... אתם לא חייבים לי כלום... עצם הנוכחות שלכם שווה הכל....

 

[ברבורה לבנה]

../images/Emo24.gif הלוו..עימדי בתור..../images/Emo140.gif

מהסוף להתחלה, באשר לפרס על הרצון להרס עצמי: שורה א ר ו כ ה לפנייך וכל אחד חושב שלו מגיע הפרס.. אז בבקשה - עמדי בתור.. אולי עד שיגיע תורך לקבלת הפרס - תחליטי לוותר עליו. הצורך בשתייה הוא הצורך של הגוף שהרגלת...וכמו שהרגלת את יכולה להרגילו למצב אחר גם כן, זכרי - את שולטת בו ולא הוא בך - הגוף הזה על כל המורכבות שלו - ניתן לך במתנה...וכל אחד מחליט מה הוא עושה עם המתנות שלו... הכאב?? אוו אם ידענו לעצור אותו, להפסיק אותו, לטשטש אותו - להרוג אותו !!! אבל אנחנו מוצאים דרכים מוזרות פשוט לדחוק אותו לכמה שעות אולי כמה רגעים..מי בשתייה, מי בחומרים אחרים... אולי...רק אולי....להבין מאיפוא הוא בא... ורק אחר כך להשתלט על הצורך לדכא אותו? מי אמר שכאב אינו חלק בונה? מי אמר שצריך לטשטש אותו? למה למשל לא לזרום איתו ולומר לו: "או קיי, הבנתי, אתה רוצה להיות חלק ממני? מסכימה...בו נראה לאן אתה רוצה להוביל? מה אתה רוצה לומר? מהיכן אתה בא? מי הביא אותך? לאן אתה רוצה להגיע... מוכנה ללכת איתך רק אל תצפה ממני לחסל אותי בגללך - אני פשוט אגדל ממך...ואז כשתביןם שאינך יכול לשלוט - אתה פשוט תיעלם ..." לא, בדדי - לעולם מכור נשאר מכור - הוא יכול להיות מכור נקי, אבל הנטיה הזו קיימת - והעיקר "לא לפחד כלל" - כי נצחון של שעה אחת, יום אחד, שבוע אחד - הם נצחונות בקרבות לא קטנים - בכלל לא קטנים. העיקר הוא לדעת שלא את המצאת את המצב, את לא ראשונה, לא אחרונה - ושאפשר להצליח. ע ו ב ד ה. אנחנו כאן במעגל הזה חייבים האחד לשני...ואיננו שופטים אף אחד. החיבוקים תמיד יהיו.. ואנחנו תמיד כאן עם חיוך ועם

 

[בדדי]

לקחתי מספר

ואני בתור... ושואלת את עצמי מה שווה עבודה של שנה אם בחמש דקות אפשר להרוס את הכל? כמה אפשר להלחם? לי כבר אין כוח... השתייה מושכת אותי שוב ושוב כי זה מקום מוכר,שם נוח לי אני יודעת שהכל ירגע...הלילה יעבור במצב של חוסר הכרה ובבוקר הכל יראה אחרת- כמה שאני אוהבת את האור כמה שאני נחנקת מהלילה.... לעומת זאת שמנסה לזרום עם הכאב ...זה מרגיש כמו אין סוף...כמו משהו שהתלבש על הלב שלי ולא נותן לי לנשום.....זה לא מרפא ולא נגמר...וכשאני מנסה לגעת בו, אני מבינה שאני מתעסקת עם צלקות שחרוטות לי בשורש הנשמה...ואז מרגישה כל כך אבודה וחסרת אונים.... והנה עוד כמה שעות הכל שוב מתחיל הערב יורד החושך נכנס אני לבד בין 4 קירות, מתוך בחירה ... והמחשבה שוב רצה בראש... בשביל מה להחזיק מעמד... בשביל מה להלחם .... מה זה בעצם כבר משנה?בלה בלה בלה רע עם השתייה רע בלי השתייה אני לבד בגלל ששתיתי ואבדתי חברים והיום אני לבד בלי השתייה ובלי חברים כי אבדתי את האמון בעצמי..... וואו---כמה רחמים עצמיים ,רגע תופסת את עצמי ומתנערת......

 

[ברבורה לבנה]

../images/Emo42.gifרחמים עצמיים...

הם חלק, חלק בלתי נפרד מההתמודדות. אין בהם פסול - אולם אין בם גם תועלת גדולה. את אומרת "צלקות" צלקות אינן פצעים מדממים... לך יש פצעים מדממים יקירה - ועל אלה ואל אלה את צריכה לשים את החלקים הטובים שבך, שכן - רק החזקים שבנו יכולים לראות כל כך עמוק פנימה. ואת הרי יודעת - שאחרי הלילה יבוא היום והאור..והשמש ... הבקבוק, הטיפה הבאה - הם החברים שלך היום? הם נותנים מזור לשעה, שעתיים ואחר כך מה? להחזיק מעמד כי מחר יש עוד יום. להחזיק כי מחוץ לארבעת הקירות האטומים יש אנשים שאוהבים אותך... להחזיק מעמד כי אפילו את אומרת: רגע...אפשר גם עם חיוך... החושך אינו נכנס לבד יקירה - את ה"חושך" אנחנו מכניסים... השאירי אותו בחוץ הלילה, השאירי את האור... צ'וטטי עם חברים וירטואליים, עייפי עצמך עד כלות ללא הבקבוק היום..רק היום... לכי אל חוף הים בין אנשים ....רוצי יחפה על החולות, התעייפי, עד כי כל שתבקשי הוא לישון... אבל, רגע... דקה לפני - הסתכלי בראי ושאלי את מה שמשתקף שם מולך: יש לך אימון בי? ותעני "כן" גם אם אינך מתכוונת...תעני "כן"... ולכי לישון מעייפות רוגעת עם הידיעה כי טיפטיפונת כוח חזר אלייך וכי השמש של מחר תביא אל הכוח הזה עוד טיפטיפה... והרגישי את החיבוק של כולנו. כי הוא שם.

 

[בדדי]

../images/Emo23.gifתודה