זמן בירות ../images/Emo72.gif
אני נכנס לבאר, מתישב מול האיש בחליפה הכחולה, הוא שואל אותי מה אני רוצה לשתות, אני מזמין גולדסטאר, "ומה בשבילה?" הוא שואל "בשביל מי?" אני שואל מביט לצדדי, הוא צוחק ומניח לי כוס בירה ולידי כוס מרטיני "תשתה" הוא אומר "אתה תזכר". אני מעביר את הזמן חושב על כל הדברים הקטנים שלא היה לי זמן לחשוב עליהם, כל הדברים היום יומים האילו שדחקתי הצידה במשך השבוע האחרון ושאני יודע שהם חשובים לא פחות מהדברים הגדולים. מידיי פעם מתישבים לידיי, מידיי פעם משהיא נכנסת לבאר, מידיי פעם אני נזכר שסיימתי את הבירה ואני מזמין עוד אחת. בדרום קרולינה יש מבשלת בירות קטנה, משהו קטן, מקומי, לא רציני וטיף טיפה לא חוקי שהשריף מעלים ממנו את העין, המקום קיים עד מלפני שהמציאו את נייר הטואלט, שלא נדבר על רעיון המכונית, את המקום מנהלת כושית גדולה שכולם קוראים לה מאמא אף אחד לא יודע בת כמה היא אבל ניתן להשבע שרואים אותה בתמונה שצולמה כאשר פתחו את המקום. למאמא אין שעון במפעל שלה, היא מודדת את הזמן שלה לפי זמן בירות, זמן בירות זה הזמן המדויק שלוקח לה לסיים בירה, כך שהדברים תמיד קורים בזמן. יום אחד כשהיא בדיוק סיימה את הבירה שלה, היא ראתה ענן אבק עולה מהשביל, היא נגשה למקרר והוציא שתי בירות, מי שזה לא יהיה הוא הגיע בדיוק בזמן. זה היה בחור צעיר שפיספס את הפניה לכיוון אורלנדו והתברבר בדרך במשך חמישה ימים, וכשסוף סוף הוא מצא סימני חיים, הוא ראה כושית גדולה מחזיקה שתי בירות מחייכת. את שאר הזמן שנותר לו בויזה ועוד כמה שבועות מעבר, הוא בילה אצל מאמא, כאשר הגיע לשדה התעופה המפקחים עצרו אותו לברר את פשר העיניין והוא כדי להסביר פתח כמה בקבוקי בירה. המפקח הראשי של מחלקת ההגירה נפרד ממנו בחיבוקים, הוא היה רטוב כולו מדמעות והסריח מאלכוהול. בבירה שלישית שלי נזכרתי במאמא, ונכנסתי לקצב זמן הבירות, הבחור בחליפה הכחולה קרץ אלי והחליף את הדיסק במערכת, המוזיקה הפכה להיות לטינית וקיצבית, לאחר מיכן הברמן לא התייחס אלי יותר מידיי ואני הודתי לו על כך. אני לא זוכר בדיוק מתי היא הייתה ישובה לידי, נדמה לי שבין הבירה השביעית לעשירית, אבל היא ישבה שם, בשמלה אדומה ורגלים משולבות, רגלים ארוכות חשופות, וכוס מרטיני ביד. "מה בחורה צריכה לעשות כדי לקבל מעט יחס?" היא שאלה עם החיוך הכל כך מוכר שלה, לא יכולתי שלא לחייך אליה בחזרה "את יודעת שאני חושב עליך מידיי פעם?" אמרתי והיא ישר צחקה, "עוד לא אמרת שלום וכבר אתה מדבר על מערכת היחסים שלנו?" היא צדקה. דיברנו איזה חמש עשרה עשרים בירות, ולא שמתי לב איך הזמן עבר, כשבאנו ללכת הוצאתי כסף לשלם, היא לא אפשרה לי היא טענה 'שסוף סוף אנחנו נפגשים היא מתעקשת לשלם' אז היא שילמה. בדרך הביתה סיפרתי לה את הכל, על איךהעולם נראה מאז שהיא נסעה, הרבה דברים קרו מאז ושאלתי אותה אם היא רוצה לעלות לכוס קפה. "על מי אתה מנסה לעבוד?" אמרה בחיוך "אני רוצה לעלות לא פחות ממה שאתה רוצה". בד אדום התנופף לו באוויר ביחד עם מכנסי הג'ינס שלי. אלוהים... כמה שהתגעגעתי לגוף שלה... באמצע הלילה התעוררתי והיא לא הייתה לידי, קמתי לאמבטיה לשטוף פנים, הסתכלתי במראה והתעלמתי בגסות מאיך שאני נראה. בצוהוריים כשקמתי לצחצח שיניים היה ציור של לב אדום, מליפסטיק, על המראה. לא הצלחתי לזכור איך הוא הגיע לשם...
אני נכנס לבאר, מתישב מול האיש בחליפה הכחולה, הוא שואל אותי מה אני רוצה לשתות, אני מזמין גולדסטאר, "ומה בשבילה?" הוא שואל "בשביל מי?" אני שואל מביט לצדדי, הוא צוחק ומניח לי כוס בירה ולידי כוס מרטיני "תשתה" הוא אומר "אתה תזכר". אני מעביר את הזמן חושב על כל הדברים הקטנים שלא היה לי זמן לחשוב עליהם, כל הדברים היום יומים האילו שדחקתי הצידה במשך השבוע האחרון ושאני יודע שהם חשובים לא פחות מהדברים הגדולים. מידיי פעם מתישבים לידיי, מידיי פעם משהיא נכנסת לבאר, מידיי פעם אני נזכר שסיימתי את הבירה ואני מזמין עוד אחת. בדרום קרולינה יש מבשלת בירות קטנה, משהו קטן, מקומי, לא רציני וטיף טיפה לא חוקי שהשריף מעלים ממנו את העין, המקום קיים עד מלפני שהמציאו את נייר הטואלט, שלא נדבר על רעיון המכונית, את המקום מנהלת כושית גדולה שכולם קוראים לה מאמא אף אחד לא יודע בת כמה היא אבל ניתן להשבע שרואים אותה בתמונה שצולמה כאשר פתחו את המקום. למאמא אין שעון במפעל שלה, היא מודדת את הזמן שלה לפי זמן בירות, זמן בירות זה הזמן המדויק שלוקח לה לסיים בירה, כך שהדברים תמיד קורים בזמן. יום אחד כשהיא בדיוק סיימה את הבירה שלה, היא ראתה ענן אבק עולה מהשביל, היא נגשה למקרר והוציא שתי בירות, מי שזה לא יהיה הוא הגיע בדיוק בזמן. זה היה בחור צעיר שפיספס את הפניה לכיוון אורלנדו והתברבר בדרך במשך חמישה ימים, וכשסוף סוף הוא מצא סימני חיים, הוא ראה כושית גדולה מחזיקה שתי בירות מחייכת. את שאר הזמן שנותר לו בויזה ועוד כמה שבועות מעבר, הוא בילה אצל מאמא, כאשר הגיע לשדה התעופה המפקחים עצרו אותו לברר את פשר העיניין והוא כדי להסביר פתח כמה בקבוקי בירה. המפקח הראשי של מחלקת ההגירה נפרד ממנו בחיבוקים, הוא היה רטוב כולו מדמעות והסריח מאלכוהול. בבירה שלישית שלי נזכרתי במאמא, ונכנסתי לקצב זמן הבירות, הבחור בחליפה הכחולה קרץ אלי והחליף את הדיסק במערכת, המוזיקה הפכה להיות לטינית וקיצבית, לאחר מיכן הברמן לא התייחס אלי יותר מידיי ואני הודתי לו על כך. אני לא זוכר בדיוק מתי היא הייתה ישובה לידי, נדמה לי שבין הבירה השביעית לעשירית, אבל היא ישבה שם, בשמלה אדומה ורגלים משולבות, רגלים ארוכות חשופות, וכוס מרטיני ביד. "מה בחורה צריכה לעשות כדי לקבל מעט יחס?" היא שאלה עם החיוך הכל כך מוכר שלה, לא יכולתי שלא לחייך אליה בחזרה "את יודעת שאני חושב עליך מידיי פעם?" אמרתי והיא ישר צחקה, "עוד לא אמרת שלום וכבר אתה מדבר על מערכת היחסים שלנו?" היא צדקה. דיברנו איזה חמש עשרה עשרים בירות, ולא שמתי לב איך הזמן עבר, כשבאנו ללכת הוצאתי כסף לשלם, היא לא אפשרה לי היא טענה 'שסוף סוף אנחנו נפגשים היא מתעקשת לשלם' אז היא שילמה. בדרך הביתה סיפרתי לה את הכל, על איךהעולם נראה מאז שהיא נסעה, הרבה דברים קרו מאז ושאלתי אותה אם היא רוצה לעלות לכוס קפה. "על מי אתה מנסה לעבוד?" אמרה בחיוך "אני רוצה לעלות לא פחות ממה שאתה רוצה". בד אדום התנופף לו באוויר ביחד עם מכנסי הג'ינס שלי. אלוהים... כמה שהתגעגעתי לגוף שלה... באמצע הלילה התעוררתי והיא לא הייתה לידי, קמתי לאמבטיה לשטוף פנים, הסתכלתי במראה והתעלמתי בגסות מאיך שאני נראה. בצוהוריים כשקמתי לצחצח שיניים היה ציור של לב אדום, מליפסטיק, על המראה. לא הצלחתי לזכור איך הוא הגיע לשם...
