זכרונות.
קיץ 1997. הוא עומד ליד האוטובוס שעוד מעט ייקח אותו לבקום. אמא בוכה. הוא מרגיע ואומר לה שהוא יחזור עוד כמה ימים. אבא מאחל לו בהצלחה. הוא מתכופף ומחבק אותך, קוראים לו לעלות לאוטובוס. אין מספיק זמן להיפרד, הוא מבטיח שהוא יחזור עוד כמה ימים. האוטובוס נוסע משם. אמא בוכה כל הדרך הביתה. "ישמור עליך אלוהים רק חזור הביתה". סתיו 1997. הטקס מתחיל, את מזהה אותו בין כל החיילים שם. הוא עומד זקוף עם כומתה על הראש, רואים שגם הוא מתרגש. את כל כך גאה בו. בבי"ס את תמיד משוויצה שיש לך אח קרבי, והוא חוזר הביתה ונועל את הנשק בארון. יש לך אח קרבי, הוא שומר עלייך ועל כל הילדים בכיתה שלך. ברקע שמים שירים מרגשים, ואמא שוב בוכה. "..ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל". להקריב את חיי. "אני נשבע!" הם צועקים ביחד, כשהם נשבעים על ספר תנ"ך ונשק... 'ואף להקריב את חיי'. חורף 1998. יום שישי בצהרים, הוא בא לקחת אותך מבי"ס. "חצר בית ספר בהפסקה אתה מחייך הגעת ישר מהצבא". את קופצת עליו, מאושרת. אח"כ אתם חוזרים הביתה, השולחן כבר ערוך והאוכל מוכן. יש שמש בחוץ והוא הולך לשחק כדורסל עם החברים מהשכונה. יותר מאוחר הוא יחזור, וזה יהיה הזמן שלכם, יום שישי לפני ארוחת ערב. מאז שהוא התגייס זה כמעט הזמן היחיד שיש לכם ביחד. הוא מספר לך סיפורים מצחיקים מהצבא, את צוחקת. אביב 1998. יש לך בת מצווה. הוא לובש ג'ינס יפה וחולצה לבנה, את מסתכלת בתמונות ונזכרת. הוא קנה לך צמיד יפה מכסף שלא הורדת מהיד יותר, עד שיום אחד הוא אבד לך. זאת היתה הפעם האחרונה שהיית מאושרת ככה. קיץ 1998. הוא יושב בחדר שלו ביום שישי בצהרים, מחכה שהאוכל יהיה מוכן. "אמא לכבודך בישלה, נישקה אותך כמו פרח". את נכנסת ורואה אותו יושב על המיטה שלו על חצי א', עם דיסקית על הצוואר ומנגן בגיטרה. "אתמול היה טוב, אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר". אמא קוראת לכם לאכול, ואת רק רוצה להישאר איתו בחדר ולהקשיב לנגינה שלו. רק שזה לא ייגמר לעולם. ביום ראשון הוא יחזור ללבנון ואת שוב תתגעגעי ותחכי שהטלפון יצלצל מאוחר בלילה, ותפחדי להירדם כדי לא לפספס אותו. כל פעם כשמשהו קורה בלבנון אמא נצמדת לחדשות ומחכה שהוא יתקשר. הוא תמיד מתקשר בסוף. סתיו 1998. דפיקה בדלת. הכל נגמר. הם שמים את הארון שלו באדמה ויורים 3 יריות באוויר. "תיכף אני ארצה שתלכו מפה שאוכל כבר ליפול בשקט". את לא מבינה איך הם יכולים לתלוש את הלב שלך ככה, ולשים אותו באדמה. "אבא בוכה על בן בוכה על אבא". כולם מחבקים אותך. "תהיי חזקה בשביל ההורים". את לא רוצה להיות חזקה. את לא רוצה להיות שם בכלל. "תוותרו כבר ותלכו מפה שאוכל כבר לצעוק בשקט" הכל נגמר. סתיו 2004. את עומדת באותו מקום שבו עמדתם לפני 7 שנים. אבל הוא לא שם. אמא בוכה. היא תמיד בוכה מאז שהוא נהרג. אבא אומר לך שיהיה בסדר. את לא רוצה להיות שם בכלל. עוד מעט תעלי על האוטובוס שייקח אותך לבקום. את יודעת שאת תחזרי הביתה עוד כמה ימים. אבל הוא לא יהיה שם. סתיו 2004. 6 שנים ושבוע אחרי שהוא נהרג. את עומדת עם כומתה על הראש ונשבעת. את בוכה וחושבת עליו, כשקוראים לך אל המ"מ ואת צועקת "אני נשבעת". ברקע בועז שרעבי שר "עוד תלמד לתת, לתת". את נשבעת ברגשות מעורבים, ובוכה דמעות של עצב ושמחה ביחד. בזמן שעבר מאז שהוא נהרג כבר למדת, שככה זה יהיה תמיד. את רק רוצה שהוא יראה אותך באותו רגע. שהוא יגיד לך שהוא גאה בך. אף אחד מסביבך לא יודע עם איזה מטען הגעת לשם, מטען של אח מת. שם את רק אחת מכולם, בפעם הראשונה מאז שהוא נהרג, את לא 'אחות של יואב'. סתיו 2005. את כבר שנה בצבא. כבר לא בוכה. התרגלת. הוא מת כבר 7 שנים. את כבר לא בוכה. אולי התרגלת כבר לחיות עם הריקנות הזאת. "תיכף אני ארצה שתלכו מפה לא אפחד ליפול לא אפחד לגדול לטבוע או לשוט לחיות או למות" הם רוצים שתדברי באזכרה שלו, אבל את לא יודעת איך להסביר להם שאחרי שבע שנים כבר נגמרו לך כל המילים היפות. ואת לא רוצה שהקול שלך ייחנק כשתגידי שאת מתגעגעת אליו, את לא רוצה לדבר על זה שהוא במקום טוב יותר כשהלב שלך עדיין שבור לרסיסים. את היית רק רוצה ללחוש לו בשקט מעל האבן 'יואבי, אני מתגעגעת', ושהוא ישמע...ישמע אותך ויבין שהוא צריך לחזור כבר. אבל את יודעת שזה לא אפשרי, מי שמת לא חוזר. במקום לדבר את נותנת לשיר של אביתר בנאי לשבור את השקט, ואת כל האנשים שעומדים שם ובוכים. רק את לא בוכה. את אחותו הקטנה ואת לא בוכה שם, אף פעם, ליד כל האנשים האלה. את אחותו הקטנה אבל השנה עקפת אותו בגיל. ואת רק רוצה שהם ילכו משם כבר, כמו בשיר. "אני הולך לבכות לך תהיה חזק למעלה..."
קיץ 1997. הוא עומד ליד האוטובוס שעוד מעט ייקח אותו לבקום. אמא בוכה. הוא מרגיע ואומר לה שהוא יחזור עוד כמה ימים. אבא מאחל לו בהצלחה. הוא מתכופף ומחבק אותך, קוראים לו לעלות לאוטובוס. אין מספיק זמן להיפרד, הוא מבטיח שהוא יחזור עוד כמה ימים. האוטובוס נוסע משם. אמא בוכה כל הדרך הביתה. "ישמור עליך אלוהים רק חזור הביתה". סתיו 1997. הטקס מתחיל, את מזהה אותו בין כל החיילים שם. הוא עומד זקוף עם כומתה על הראש, רואים שגם הוא מתרגש. את כל כך גאה בו. בבי"ס את תמיד משוויצה שיש לך אח קרבי, והוא חוזר הביתה ונועל את הנשק בארון. יש לך אח קרבי, הוא שומר עלייך ועל כל הילדים בכיתה שלך. ברקע שמים שירים מרגשים, ואמא שוב בוכה. "..ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל". להקריב את חיי. "אני נשבע!" הם צועקים ביחד, כשהם נשבעים על ספר תנ"ך ונשק... 'ואף להקריב את חיי'. חורף 1998. יום שישי בצהרים, הוא בא לקחת אותך מבי"ס. "חצר בית ספר בהפסקה אתה מחייך הגעת ישר מהצבא". את קופצת עליו, מאושרת. אח"כ אתם חוזרים הביתה, השולחן כבר ערוך והאוכל מוכן. יש שמש בחוץ והוא הולך לשחק כדורסל עם החברים מהשכונה. יותר מאוחר הוא יחזור, וזה יהיה הזמן שלכם, יום שישי לפני ארוחת ערב. מאז שהוא התגייס זה כמעט הזמן היחיד שיש לכם ביחד. הוא מספר לך סיפורים מצחיקים מהצבא, את צוחקת. אביב 1998. יש לך בת מצווה. הוא לובש ג'ינס יפה וחולצה לבנה, את מסתכלת בתמונות ונזכרת. הוא קנה לך צמיד יפה מכסף שלא הורדת מהיד יותר, עד שיום אחד הוא אבד לך. זאת היתה הפעם האחרונה שהיית מאושרת ככה. קיץ 1998. הוא יושב בחדר שלו ביום שישי בצהרים, מחכה שהאוכל יהיה מוכן. "אמא לכבודך בישלה, נישקה אותך כמו פרח". את נכנסת ורואה אותו יושב על המיטה שלו על חצי א', עם דיסקית על הצוואר ומנגן בגיטרה. "אתמול היה טוב, אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר". אמא קוראת לכם לאכול, ואת רק רוצה להישאר איתו בחדר ולהקשיב לנגינה שלו. רק שזה לא ייגמר לעולם. ביום ראשון הוא יחזור ללבנון ואת שוב תתגעגעי ותחכי שהטלפון יצלצל מאוחר בלילה, ותפחדי להירדם כדי לא לפספס אותו. כל פעם כשמשהו קורה בלבנון אמא נצמדת לחדשות ומחכה שהוא יתקשר. הוא תמיד מתקשר בסוף. סתיו 1998. דפיקה בדלת. הכל נגמר. הם שמים את הארון שלו באדמה ויורים 3 יריות באוויר. "תיכף אני ארצה שתלכו מפה שאוכל כבר ליפול בשקט". את לא מבינה איך הם יכולים לתלוש את הלב שלך ככה, ולשים אותו באדמה. "אבא בוכה על בן בוכה על אבא". כולם מחבקים אותך. "תהיי חזקה בשביל ההורים". את לא רוצה להיות חזקה. את לא רוצה להיות שם בכלל. "תוותרו כבר ותלכו מפה שאוכל כבר לצעוק בשקט" הכל נגמר. סתיו 2004. את עומדת באותו מקום שבו עמדתם לפני 7 שנים. אבל הוא לא שם. אמא בוכה. היא תמיד בוכה מאז שהוא נהרג. אבא אומר לך שיהיה בסדר. את לא רוצה להיות שם בכלל. עוד מעט תעלי על האוטובוס שייקח אותך לבקום. את יודעת שאת תחזרי הביתה עוד כמה ימים. אבל הוא לא יהיה שם. סתיו 2004. 6 שנים ושבוע אחרי שהוא נהרג. את עומדת עם כומתה על הראש ונשבעת. את בוכה וחושבת עליו, כשקוראים לך אל המ"מ ואת צועקת "אני נשבעת". ברקע בועז שרעבי שר "עוד תלמד לתת, לתת". את נשבעת ברגשות מעורבים, ובוכה דמעות של עצב ושמחה ביחד. בזמן שעבר מאז שהוא נהרג כבר למדת, שככה זה יהיה תמיד. את רק רוצה שהוא יראה אותך באותו רגע. שהוא יגיד לך שהוא גאה בך. אף אחד מסביבך לא יודע עם איזה מטען הגעת לשם, מטען של אח מת. שם את רק אחת מכולם, בפעם הראשונה מאז שהוא נהרג, את לא 'אחות של יואב'. סתיו 2005. את כבר שנה בצבא. כבר לא בוכה. התרגלת. הוא מת כבר 7 שנים. את כבר לא בוכה. אולי התרגלת כבר לחיות עם הריקנות הזאת. "תיכף אני ארצה שתלכו מפה לא אפחד ליפול לא אפחד לגדול לטבוע או לשוט לחיות או למות" הם רוצים שתדברי באזכרה שלו, אבל את לא יודעת איך להסביר להם שאחרי שבע שנים כבר נגמרו לך כל המילים היפות. ואת לא רוצה שהקול שלך ייחנק כשתגידי שאת מתגעגעת אליו, את לא רוצה לדבר על זה שהוא במקום טוב יותר כשהלב שלך עדיין שבור לרסיסים. את היית רק רוצה ללחוש לו בשקט מעל האבן 'יואבי, אני מתגעגעת', ושהוא ישמע...ישמע אותך ויבין שהוא צריך לחזור כבר. אבל את יודעת שזה לא אפשרי, מי שמת לא חוזר. במקום לדבר את נותנת לשיר של אביתר בנאי לשבור את השקט, ואת כל האנשים שעומדים שם ובוכים. רק את לא בוכה. את אחותו הקטנה ואת לא בוכה שם, אף פעם, ליד כל האנשים האלה. את אחותו הקטנה אבל השנה עקפת אותו בגיל. ואת רק רוצה שהם ילכו משם כבר, כמו בשיר. "אני הולך לבכות לך תהיה חזק למעלה..."