זכרונות......

והמ היו רבימ

והמ היו רבימ עמ פרצופימ עמ שמות אמהות חברימ אחימ והמ שוכבימ צעירימ ושמות המ היו רבימ כנ אלו הזכרונות
 

מיכל@בר

New member
איש יקר, שנשארת לעמוד והוא נשאר

לשכב... נראה לי שצריכים תעצומות נפש כדי לעמוד מול הדברים, לראות אותם, להכנס בהם, לדבר עליהם, לכתוב עליהם, להוציא אותם, כל כך לא פשוט... ואתה שחוסך במילים ואומר הכל, מרעיד לבבות בכאבך..
 
ואני הייתי שמ

הייתי שמ נערה מדפיסה שמות של אותמ אלו שנשארו לשכב מאות מדיפסה ... שמות של אותמ אלו שנפצעו מאות ורק שמ אחד לא הדפסתי אחי שלי ואלו הזכרונות
 

sad

New member
נזרקתי קשות בחזרה לצבא..

ואני שם, בת 19, שלוש שנים אחרי, מנסה לשמור על הפאסון: הכל בסדר, כלום לא קרה ובטח לא לי ובחדר הבקרה שלנו היתה מערכת שמעבירה בחיל מברקים המיועדים אלינו ולעיתים הגיעו כאלה שאיבדו את דרכם מעת לעת היתה יורדת הודעה שהלכה לאיבוד והגיעה לכתובת לא נכונה שבתאריך X תערך אזכרה צבאית ל... ויום אחד אני שם עם הפאסון ויורד עוד מברק שאיבד את דרכו והמפקד שלי שבלי קשר היה אדם קטן קטן בנפשו ושכלו קרא, צחק פנה אלי ואמר את לא תאמיני, יש פה אזכרה למישהו, חייל עם אותו שם משפחה כמו שלך הפכתי להיות לבנה חטפתי אותו ואכן.. אותו שם משפחה. שם פרטי כה מוכר אני לא זוכרת מה אמרתי אני זוכרת את השיתוק, את חוסר המילים, הצון להעלם עשיתי דרך ארוכה משם, היום תוך כדי שיחה, סיפרתי למישהי על אחי ושעות אחרכך אני עוד מהרהרת, מי זאת שסיפרה, שאמרה, כי אין מה להסתיר כי זה חלק ממה שאני, כי זה פשוט כך אני
 

amore

New member
אני מכיר את ההרגשה....

כאשר הזכרונות עולים,אין להם מעצורים. רומסים בדרכם הקשה,את הגוף והנשמה. אינם יודעים להבדיל,בין עיקר לרכיל. פורצים הם פנימה, בלי סליחה, בלי בקשה. חודרים הם בכוח אפילו למוח. ואנו עומדים מנגד,מול תמונות האימה. סובלים ומתייסרים,בלי יכולת שינה. ולפתע כמו שבאו,כך הם נעלמו. ואצלנו שברי השברים חזרה מתאחים. לקבל חזרה את הזכרונות כבר מוכנים.
 

sad

New member
כשאני קוראת את זה

חוזר לי הצורך העצום האינפנטילי המגאלומני הפנטזיוני להיות מסוגלת לרפא, לקחת את הכאב, להפסיק לכולם את הייסורים ויודעת שזה גדול מכולנו
 

ניצן16

New member
כמה נורא הסיפור הזה שלך.

תמיד, כ"כ מכעיסים אותי האנשים האלה שהם בדיוק כמו שאמרת: "קטנים בנפשם ובשכלם". לנו כ"כ כואב, ולא רק שהם לא עוזרים ותומכים, מילא, אבל שהם אטומים עד כדי כך, שהם מחמירים את המצב שלנו,וגורמים לנו לנפילות, שאני, כ"כ שונאת. ואז, אחרי שאני מגיעה למצב הזה, של כמעט, (ואפילו בלי ה"כמעט") לשנוא מישהו, אני מזכירה לעצמי, שכל מה שנותר לי הוא לרחם על האדם הזה, שפגע בנו. בי. אנחנו רואים אותם, ושומעים אותם, אבל מה הם כבר עושים? הם לא משנים משהו, הם לא מועילים במשהו. הם פשוט כלום.
 

sad

New member
הי חמודה, ותודה

כן, יש את אלו שמעיקים שמכבידים עוד יותר באופן אישי לי זה נעשה פחות קשה עם השנים יותר לאור העובדה שמי שנשאר חלק מחיי, יודע וזה חלק מחיינו "ביחד" ומי שלא ידע קודם, או שלא ידע (אין לי כבר אותו שם משפחה, ואם בחרתי לספר זה בדר"כ אחרי שאני מרגישה בטוחה ונוחה עם אותם אנשים, זה קרה לי היום ועוד דבר, אני גם יודעת להגיד לפעמים זו לא רשעות אפילו לא טימטום או "קטנות" לפעמים זו המבוכה, ההפתעה ואני יודעת להגיד הי, זה בסדר, אני בסדר או כן, זה מאוד עצוב היו תקופות קשות ולפעמים עודן או "לא צריך פנים כל כך עצובות... סיפרתי כי רציתי שתדע" ממני
 
למעלה