יקרה
אני במצב של הפנמה, רק עכשיו שמתחילה השגרה, מתחיל הקושי האמיתי, הגעגוע הזכרונות, כל המקומות שהיינו , אכן כל כך קשה, בוכים וממשיכים הלאה. יום שישי הוא יום שהיה מוקדש לנו, היתי חוזרת מהעבודה, אם הילדים היו בעניניהם, הינו יוצאים לטיייל עד הערב, אוכלים בחוץ, שבת מוקדשת לטיולים עם הילדים, שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה, כל כך חבל, איזו בזבוז של חיים. אך אנחנו יותר חזקות מהכל, ואהבנו יהיו גאים בנו, בזה שאנחנו מושכים את העגלה לבד, ויכולים לזה.