לא יכול להתאפק. מוכרח לספר לכם על
ההתנסות שלי עם פריצה. לפני שנה בערך, בדירה הקודמת, היתה פריצה אצל השכנים, מעבר לקיר. למחרת, ביום חמישי, צלצול בדלת: בחור חביב, נראה מהטובים, מתעניין אם הדירה להשכרה. סליחה, אולי טעיתי בדלת. כמה חדרים יש כאן? איך מצב הבנין? חשבתי, יהיה נחמד אם ייכנס כזה שכן לגור פה - סיפר שיש לו ילדה ואורו עיניו - והזמנתי אותו לעשות סיבוב בדירה. הדירה היתה צנועה, שומדבר מנקר עינים, לא רכוש יקר ולא כלום. ביקש שאשאיר לו את מספר הטלפון שלי ויתקשר, למקרה שאשמע איזו דירה מתפנה. אחרי שהלך, התחיל לזמזם לי הראש. היתה לי תחושת בטן לא טובה: זה הוא, בא לעשות לי סיור מקדים. לא זוכר כרגע את הפרטים המדוייקים, אבל התבהרה לי פתאום שורת פרטים מחשידים. הייתי כמעט בטוח שזה הוא. צלצלתי למשטרת הרצליה, למז"פ, ואמרתי להם שאני חושב שאני יכול לזהות להם באלבום הזיהוי את הפורץ מאתמול, או לפחות את השותף. אמרו לי לא היום, יום חמישי, כולם הלכו כבר הביתה, תצלצל ביום ראשון. אמרתי להם סליחה, אני לא עובד אצלכם, אני אזרח שמוכן לעזור למשטרה והפנים שלו עוד טריים לי בזכרון. אה בה ציגלה מה אמרו לי, אין פה אף אחד, התורן בשטח ושאר סיפורים. שיזדיינו, אמרתי לעצמי. לא צריך. ביום ראשון - טחלפון. שלום, זה אני, מיום חמישי, נו, שמעת משהו? יש דירה? כאן כבר התחלתי באמיל והבלשים: תן לי את המספר שלך, אמרתי לו, לא ראיתי את זותי מהוועד, היא יודעת הכל, אשאל ואתקשר אליך. נתן. צלצלתי חזרה - ענה איזה משרד נסיעות. סתם. צלצלתי מיד למשטרת הרצליה. ענה קצין משועמם בשם ירון. סיפרתי לו הכל. התחיל לתדרך אותי מה לעשות אם יטלפן שוב ולמרוח אותי. אמרתי לו תשמע טוב עכשו, הבנאדם טילפן לבדוק אם אני בבית. אני איש צוות אויר, עוד כמה ימים אני יוצא לטיסה ארוכה, ואם תהיה פריצה, זה עליך, אדוני הקצין: אני אתלונן עליך אישית במטה הארצי. אמר לי פסדר, תבוא, יש אחד חוקר פליקס, יחכה לך בתחנה, תבוא לזהות. באתי. קיבל אותי בחור מגודל ומרושל, חפיף ומסוחבק, בשאלות של איך זה לעבוד במטוסים ואיך זה להיות במלונות ואיך עם הדיילות וכל הג'יף הזה. נו בוא תראה לי את האלבום, אמרתי לו. שאל איך נראה הבנאדם. תיארתי לו. שלף חבילה תצלומי פולארויד ואמר לי תסתכל אם הוא שם. אמרתי לו מה זה, אלה הומלסים אלכוהוליסטים, מה אתה מראה לי, זה אפילו לא דומה, אלה יכולים לפרוץ אלה? אמר לי זה מה יש. נתן לי טופס לחתום שהוצגו בפני תמונות לזיהוי. חתמתי לו כמו פראייר. לחץ לי את היד באדיבות והלכתי. על מדרגות התחנה נפל לי האסימון: הם שיחקו איתי, הנבלות. ניצלו אותי בשביל הסטטיסטיקות שלהם, יעני הנה הם עשו משהו, שלא תגידו. יצאתי לטיסה. כשחזרתי, תנחשו מה. כפרה על מעט הכסף והרכוש שנגנב, אבל הפורץ לקח את התכשיטים שאימי נתנה לביתי לפני מותה. על זה אני לא אסלח למשטרה, אפילו יותר מאשר לפורץ. הם המניאקים של המניאקים.
