הולדן קולפילד בשדה
New member
זו לא גברת, זה אדון...
זו לא גברת, זה אדון...
The kinks – Lola vs. the Powerman & the Moneygoround, Pt. 1
"תפסתי ראש טוב על הבאר"... (אם הוא שותה מספיק, אז גם שלום חנוך מתבלבל לפעמים בין גברת לאדון)
גיבורי על (ויכוח ישן – מסקנה חדשה) כמו כל 'בטטת כורסה' של שנות ה-90 – כולכם בודאי חזיתם בויכוחים האינסופיים בין ג'רי סיינפלד לג'ורג' קוסטנזה, באשר לסוגייה הקריטית – 'מיהו גיבור העל האולטימטיבי?...'. ודאי השתתפתם גם אתם בילדותכם (המנטלית או הכרונולוגית...) בויכוח מעין זה. בד"כ, ויכוחים אלה נגמרים בנצחונו של superman – בעיקר בזכות הטיעון שאין לעמוד בפניו – "הוא הכי חזק..."
אני רוצה להציע כאן מספר נימוקים חדשים לסוגיה רבת השנים:
סופרמן – חזק, חזק. אבל כולנו יודעים מה קרה לכריסטופר ריב, כשהוא נפל מהסוס... איפה היו אז הכוחות המיוחדים שלו? (וחוץ מזה, החולשה שלו מול קריפטונייט ממש פאטתית).
ספיידרמן – גיבור על שהוא עכביש? איכס, מגעיל. (ובינינו, כיום מגלם אותו טובי מקגוייר, 'חנון' מדרגה ראשונה...).
וונדר-וומן - הידועה גם בכינויה - "הגברת הראשונה שהציצים שלה הופיעו בחלומות של הולדן הצעיר..." אבל, עם כל הכבוד לחזה המפואר של הגברת, אנחנו דנים כאן בגיבורי על, ולא בשידורי ערוץ פלייבוי.
באטמן – אם עכבישים זה מגעיל, אז עטלפים זה ממש איכסה ופויה (או כמו שהולדן ג'וניור אומר זאת – 'ישה' ו-'הויה' והמנצח שלנו הוא (רעש תופים בבקשה):
Ray Davies - או, זה כבר מצריך הסבר מפורט...
גיבורי הפלישה הבריטית מכים שנית... הקינקס, כך מקובל להגיד, הם החוליה הנשכחת של שרשרת הלהקות שכבשה את אמריקה ב'פלישה הבריטית'. הלהקה הורכבה בבסיסה מצמד האחים דייויס: ריי דיוויס – גיטרה והכותב העיקרי בלהקה. האיש עליו כבר כתבתי פעם שהוא שני רק ל'זוג המוזר' (לנון את מקרתני) ושווה לבריאן וילסון ביכולת כתיבת השירים שלו. אני לא חוזר בי... דייב דיוויס – גיטרה. אני, באופן אישי, מרחם עליו. זה די מחורבן לחיות כל החיים בתחושה שכל הגנים הטובים במשפחה הלכו לאחיך... שאר החברים היו -Pete Quaife על גיטרה בס (הוחלף ע"י ג'ון דלטון, לפני האלבום בו נדון בקרוב...) וכן Mick Avory על התופים. הלהקה מסתובבת בשטח (מאז 1963!) שנים רבות, שבהם התחלפו המלווים של האחים דיוויס לעיתים. הלהקה זכתה להצלחה כבר מראשית דרכה, עם אלבומם השני kinda kinks ועם להיטי-ענק, דוגמת – you really got me, all day and all of the night, sunny afternoon, Come Dancing, Waterloo Sunset ואחרים. עיקר כוחם של ה-kinks בכתיבה המשובחת של ריי דיוויס. איש שנון במיוחד, שידע לשלב באלבומיו, לצד מוזיקת רוק בסיסית, לא מתחכמת ומשובחת (עם נגיעות folk בריטיות) - גם טקסטים עמוקים (אבל עמוסי הומור), גדושי סוגיות חברתיות, דיונים קלילים באופי החברה הבריטית (בתקליטי מופת כמו 'ארתור' וכן 'The Village Green Preservation Society') ועוד ועוד... אבל, כמו כל דבר טוב, שנות ה-60 הלכו והסתיימו להן– ואיתן דעכה גם הצלחת הלהקה. מצב העניינים היה ברור – או שלהיט ענק יופיע או שהלהקה תתמוגג לה בשקט אל עבר דפי ההיסטוריה כזכרון חביב. למרבה המזל, הלהיט ההיסטרי הגיע... (lo lo lo Lola)
ריי דייויס ומלחמתו בתעשיית התקליטים (אלבום קונספט. בערך) אחרי שהוציא תחת ידיו שני אלבומי קונספט מופלאים ('ארתור', 'village green…'), ולאחר שטעם את טעמה של שכחת המעריצים לאחר ההצלחה הגדולה, פרק דיוויס את תיסכוליו בדרך הטובה ביותר שהוא מכיר – הוא פשוט כתב אלבום שלם שמהווה 'כתב אישום' כנגד תעשיית המוזיקה ויצור התקליטים, העומדים בדרכו של האמן לאושר ולעושר (מעשה דומה עושים pink floyd ב-wish you were here...) אבל אף אחד לא זוכר את זה. כל מה שכולם זוכרים הוא את המגה-להיט LOLA מתוך האלבום, שגרם ללהקה לשוב ולצחוק כל הדרך אל מסע ההופעות החדש (ואל הבנק...). הערה קטנה: בדרכו אל הבנק, כינה דיוויס מספר שירים באלבום בשמות כגוןapeman וכן powerman , ולאלבום כולו קרא בשם המפוצץ: LOLA VERSUS POWERMAN AND THE MONEYGOROUND, PART 1 ולי, על דרך האסוציאציות החופשיות זה נשמע כמו הכרזה על קרב בין שני מתאבקי WWF או כמאבק בין סופרמן לוונדר-וומן, ומכאן הפיסקה הפותחת של הטור הפעם...(פסיכוטי? אני?)
או, או, שרי קולה לו, לו, לו, לו לולה.... (השיר הכי מקסים בעולם, באלבום הכי חינני שיש) אז מה יש בו באלבום? הנה הרשימה:
The Contenders – השיר (והאלבום כולו) נפתח בשירה 'דרומית' בליווי גיטרת-בנג'ו(?), והמאזין עלול לחוש בטעות, כי נקלע לפס-הקול של "אחי, איפה אתה", או לגירסה חדשה של 'אוהל הדוד טום'. בלי פאניקה. מדובר רק בבדיחה קטנה של ריי, ולאחר מחצית הדקה ניתן האות לפתיחתה של מתקפת הרוק'נרול הישן והטוב (עם riff גיטרה חשמלית, מהיר ומדליק במרכזו). עם זאת, ניחוח הדרום נשמר בשיר, בזכות ליווי מפוחית קל...
Strangers – בלדה נוגה, המושרת ע"י דייב דווקא (אין לאיש קול. למה הוא מתעקש לשיר מדי פעם???), ומצליחה, למרות השירה המינורית, לצבוט בלב.
Denmark Street – ריי כותב כנגד המוציאים לאור בתעשייה, אבל אתם פשוט תקשיבו לפסנתר הבארים שנותן כאן את הטון. הקטע מרקיד בזכות הגרוביות (מלשון groove) העצבנית של הקלידים. פשוט פנטסטי – ממש גורם לי לראות בעיני רוחי 'סלון'-פאב במערב הפרוע (היה רחוב דנמרק במערב הפרוע? תמהני. נשאר רק להזמין משקה ולשתות לשכרה.
Get Back In The Line – הפעם ריי משתלח בקברניטי 'איגוד האמנים'. מה שיוצא לו הוא קטע נפלא – בהפקה עשירה במיוחד. מי אמר שהאיש שני ל-beatles? הקטע הזה הוא חפץ אמנות נדיר, שגם מרטין באולפן, כשסביבו ה-four fab – לא היה מצליח לשפר.
Lola
– או או או. הגענו למנה העיקרית! מה יש לכתוב? הקטע הכי מדליק אי פעם. טקסט מצחיק בטירוף על פגישת אדון 'נעבעך' עם גברת בשם לולה, שמסתבר כי היא אדון (טרנסביסטים – יש דבר כזה ולצד המילים ה'קורעות', יש גם מוזיקה – אבל כולם ממילא עסוקים כל הזמן בלצעוק lo lo lo lola... עונג שבת אמיתי. אם השיר הזה לא מרקיד אתכם ולא מעלה בדל צחוק על שפתותיכם – אין לי מה לדבר אתכם... (אני, מכל מקום, מנגן אותו ממש עכשיו בגיטרה – MAMA, ולא יכול שלא לצחוק כמו מטורף ולמי שלא מכיר – את זה אתם חייבים לשמוע. מצידי, "תשיגו מחברים", אם אין לכם כסף...
Top Of The Pops – חזרה למציאות. הפעם חיצי הביקורת מופנים כלפי התקשורת המסקרת את המוזיקה (ריי זורק כאן כהלצה, קטע המכריז בקול רדיופוני כי מדובר בשיר המוביל במצעד...) השיר עצמו? רוק נחמד ופשטני (הגיטרה מעניינת, לפחות. יש שם גוון פסיכדלי משהו), אבל בטח שזה לא השיר המוביל באלבום (רמז דק – הרצועה הקודמת...)
The Moneygoround – הקטע לא מומלץ לשמיעה, אם אתם מנהלים של להקת רוק מצליחה. כל השאר יהנו בהחלט...
This Time Tomorrow
A Long Way From Home – שוב פסנתר. הפעם בלדה שקטה, שהשירה בפזמון החוזר הופכת אותה לפנינה אמיתית.
Rats – לא, זה לא כינוי חיבה...
Apeman – 'לולה' סוג ב'... סתם... שיר מצויין, שבאמת נשמע כמו 'לולה', רק פחות אנרגטי. יפהפה. פזמון מדליק במיוחד, ושוב צל"ש לקלידים.
Powerman – די, אין כבר כח לכתוב. תקשיבו לבד.
Got To Be Free – לא קראתם את השורה הקודמת?! ולא להאמין – יש גם בונוסים (גרסאות אחרות ללולה ושות'). מי שרוצה שיקשיב, ואם ממש משעמם לכם, אתם יכולים להוסיף את דעתכם לביקורת
והסיכום? כבר אמרתי לכם, זו לא הגברת (לולה) שעושה את האלבום. זה האדון (ריי דייוויס)... לרוץ ולקנות. חד וחלק.
זו לא גברת, זה אדון...
אני רוצה להציע כאן מספר נימוקים חדשים לסוגיה רבת השנים:
(וחוץ מזה, החולשה שלו מול קריפטונייט ממש פאטתית).
אבל, עם כל הכבוד לחזה המפואר של הגברת, אנחנו דנים כאן בגיבורי על, ולא בשידורי ערוץ פלייבוי.
והמנצח שלנו הוא (רעש תופים בבקשה):
. נשאר רק להזמין משקה ולשתות לשכרה.
ולצד המילים ה'קורעות', יש גם מוזיקה – אבל כולם ממילא עסוקים כל הזמן בלצעוק lo lo lo lola... עונג שבת אמיתי. אם השיר הזה לא מרקיד אתכם ולא מעלה בדל צחוק על שפתותיכם – אין לי מה לדבר אתכם... (אני, מכל מקום, מנגן אותו ממש עכשיו בגיטרה – MAMA, ולא יכול שלא לצחוק כמו מטורף ולמי שלא מכיר – את זה אתם חייבים לשמוע. מצידי, "תשיגו מחברים", אם אין לכם כסף...
