זו אני. ולמי אכפת
יש לי המון מחשבות,
וכרגיל, זה יכול לצאת מבולגן,
כנראה יצא לא ממש ברור.
קרה משהו לפני כמה זמן, ומאז אני מעורערת למדי.
מדובר באיזשהו הבזק זיכרון נורא, שעוד לא התחבר לי לשום מידע מדויק.
כנראה לעולם לא יתחבר. אולי.
ואז הייתי קצת שונה בעבודה.
ששם עד אז לא חשפתי כלום מהתיקים שאני סוחבת.
הייתי בסדר. בסך הכל כמה חודשים, עבודה חדשה.
ופתאום אני כן שונה, קשה לי ואני אומרת משהו.
ואחרי המשהו נעצרת, ויותר מאוחר מחמיאה לעצמי.
הרגשתי כאילו זה חדש בשבילי, לתת למישהו לגעת מעט אבל לא להתפשט מולו לגמרי...
בהמשך שמעתי מכמה בעבודה שאני מהתחלה נראיתי סוד.
אז אמרתי שזה לא חדש לי אבל אם יש להם שאלות אשמח לענות.
אין לי סיבה להסתיר פרט לעובדה שזה נראה לי לא מעניין.
אה, וגם שזה יכול לקחת שנים לספר הכל.
ושאלו משהו על האוכל אז אמרתי על הפרעת האכילה.
ובתחילה הרגשתי מוזר, כאילו השתנה לי המקום.
זה כבר לא המקום שלא יודע כלום על שום באג...
עבר עוד קצת זמן.
אני מבינה לאט.
אני חיה את הזמן בין העבר להווה.
העבר שהיה נורא,
אבל לא ייתכן שהיה כל כך נורא.
כי איך אף אחד לא ידע?
איך כולם ראו את המשפחה שלי מושלמת?
וההווה שהוא טוב רק הזכרונות נוראים,
והתוצאות של הזכרונות (-שלא יכול להיות שאכן היו נוראים)
הן קשות.
אולי לכן אני מתעקשת.
זה ההווה שלי. זו אני.
אני לא הולכת להסתיר או לשקר.
יש בי דברים טובים או חזקים (-באמת?)
ויש לי את כל החלקים האחרים.
ואני רוצה להיות את כל זה.
להתמודד עם כל זה.
ולמי אכפת.
יש לי המון מחשבות,
וכרגיל, זה יכול לצאת מבולגן,
כנראה יצא לא ממש ברור.
קרה משהו לפני כמה זמן, ומאז אני מעורערת למדי.
מדובר באיזשהו הבזק זיכרון נורא, שעוד לא התחבר לי לשום מידע מדויק.
כנראה לעולם לא יתחבר. אולי.
ואז הייתי קצת שונה בעבודה.
ששם עד אז לא חשפתי כלום מהתיקים שאני סוחבת.
הייתי בסדר. בסך הכל כמה חודשים, עבודה חדשה.
ופתאום אני כן שונה, קשה לי ואני אומרת משהו.
ואחרי המשהו נעצרת, ויותר מאוחר מחמיאה לעצמי.
הרגשתי כאילו זה חדש בשבילי, לתת למישהו לגעת מעט אבל לא להתפשט מולו לגמרי...
בהמשך שמעתי מכמה בעבודה שאני מהתחלה נראיתי סוד.
אז אמרתי שזה לא חדש לי אבל אם יש להם שאלות אשמח לענות.
אין לי סיבה להסתיר פרט לעובדה שזה נראה לי לא מעניין.
אה, וגם שזה יכול לקחת שנים לספר הכל.
ושאלו משהו על האוכל אז אמרתי על הפרעת האכילה.
ובתחילה הרגשתי מוזר, כאילו השתנה לי המקום.
זה כבר לא המקום שלא יודע כלום על שום באג...
עבר עוד קצת זמן.
אני מבינה לאט.
אני חיה את הזמן בין העבר להווה.
העבר שהיה נורא,
אבל לא ייתכן שהיה כל כך נורא.
כי איך אף אחד לא ידע?
איך כולם ראו את המשפחה שלי מושלמת?
וההווה שהוא טוב רק הזכרונות נוראים,
והתוצאות של הזכרונות (-שלא יכול להיות שאכן היו נוראים)
הן קשות.
אולי לכן אני מתעקשת.
זה ההווה שלי. זו אני.
אני לא הולכת להסתיר או לשקר.
יש בי דברים טובים או חזקים (-באמת?)
ויש לי את כל החלקים האחרים.
ואני רוצה להיות את כל זה.
להתמודד עם כל זה.
ולמי אכפת.
)