ציףציף1000
New member
זומביז - 1967 - חלק ב'
"אודיסי ואורקל" נחשב כיום לאחד מהאלבומים הטובים שנעשו בשנות השישים, וקשה לחשוב שעד לפני כ-15-20 שנה, הוא זכה להתעלמות כללית. אף כי נעשה בעיצומו של "קיץ האהבה" הלונדוני, הוא אינו ממש אלבום פסיכדלי – לא במסריו ולא בעיבודיו. סיד בארט, שהקליט עם להקתו באולפן הסמוך, רצה לתת ביטוי מוסיקלי לחוויית הטריפ על LSD, לצבעים ולצורות שראה בדמיונו. הזומביז, לעומתו, לא היו מעורבים בסצינת האמנות הפסיכדלית, ובניגוד למרבית האמנים באותם ימים, אף לא נטלו סמים. אך הם כן היו מושפעים מהטרנדים והחידושים המוסיקליים של התקופה. הביטלס היו תמיד השראה, וכריס ווייט, במיוחד, הושפע מהביץ' בויז ו-pet sounds. מבחינה תמטית, האלבום היווה קפיצת דרך גדולה יחסית לשיריהם הקודמים. יחד עם הבטחון העצמי הגובר שלהם, ככותבים וכמפיקים, האלבום מציג גם גישה בוגרת ועמוקה יותר לחיים, עם קשת רחבה של רגשות וחוויות המסמנות את המעבר מתמימות הנעורים, להכרה במציאות מורכבת, על הנאותיה ואכזבותיה. גם מבחינה מוסיקלית, האלבום שאפתני הרבה יותר מהקלטותיהם הקודמות. רוד ארג'נט מביא כאן לשיא את עיבודי ההרמוניות שלמד כנער-מקהלה בסיינט אולבנז, עם עיבודים ל-4 ול-5 קולות, בחלק מהשירים. הלהקה שדרגה את כלי הנגינה שלה, והוסיפה עליהם כלים נוספים, כמו המלוטרון ואורגן פדלים, שביחד יצרו אווירה שונה ולפרקים שברירית, אוורירית, חמקמקה. העבודה על האלבום שיהיה "אודיסי ואורקל" החלה באולפני אבי רואד ביוני 1967. הלהקה נכנסה לאולפנים במצב רוח מרומם ואופטימיות, שאולי בדיעבד היתה נאיבית. ארג'נט ו-ווייט הפיקו, כאשר לדברי הטכנאים ווייט היה הדומיננטי מבין השניים. הלהקה היתה לחוצה מבחינה כספית, שכן CBS נתנו להם סכום קטן יחסית – כנראה כ-2000 פאונד – להפיק את האלבום, ובסכום זה היה עליהם לשלם עבור שעות ההקלטה באולפן. מאידך, היתה להם יד חופשית לגמרי מבחינה אומנותית. אף כי רצו שהאלבום יצליח, לכל הדעות הצלחה מסחרית לא היתה דווקא בראש מעייניהם. מצד שני, הם גם לא חשבו לטווח הארוך: זו היתה רק תחילת עידן האלבום ואף אחד – כולל הזומבים – לא העלה על דעתו שאנשים יקשיבו לאלבום שנים לאחר מכן. אודיסי הוקלט, מבחינה זו, בדיוק בזמן המתאים, כאשר לאמנים היתה קצת אוטונומיה אמנותית: לפני שהתחיל הלחץ עליהם להפיק אלבומים שאפתניים - לחץ שהגיע לשיא בשנות השבעים - ואחרי הלחץ לכתוב סינגלים שיצליחו במצעדים. אולי בגלל זה, האלבום כל כך מוצלח. השיר הראשון שהוקלט, Friends of Mine של כריס ווייט, מעיד על הלך הרוח המרומם של הזומביז בעת תחילת העבודה. זהו שיר החתונה האולטימטיבי, לטעמי: כיצד נראית זוגיות מאושרת מנקודת מבטו של חבר של בני הזוג. השיר מאזכר שמות של זוגות חברים של הלהקה, ביניהם פול אטקינסון וחברתו, מולי מולוי. פול ומולי נפגשו בטור הראשון של הזומביז בארה"ב, כאשר מולי היתה רקדנית שהופיעה באחת מהופעותיהם בניו יורק. היא היתה מבוגרת בכמה שנים מאטקינסון הצעיר, שהיה בקושי בן 18 עת נפגשו - וגרושה. השניים שמרו על קשר-מכתבים גם לאחר שהזומביז חזרו לאנגליה, ולבסוף מולי הצטרפה לפול בסיינט אולבנס, מהלך שגרר סקנדל-זוטא במשפחת אטקינסון. מבין כל הזוגות המוזכרים בשיר, רק זוג אחד עדיין ביחד היום: ג'ים רודפורד, בן דודו של ארג'נט, ואשתו ג'ין. שיר נוסף של ווייט שהוקלט למחרת, This Will Be Our Year, ממשיך את הקו האופטימי, המאושר, של שירו הקודם, עם רק רמז קל למלנכוליה הווייטית:
"אודיסי ואורקל" נחשב כיום לאחד מהאלבומים הטובים שנעשו בשנות השישים, וקשה לחשוב שעד לפני כ-15-20 שנה, הוא זכה להתעלמות כללית. אף כי נעשה בעיצומו של "קיץ האהבה" הלונדוני, הוא אינו ממש אלבום פסיכדלי – לא במסריו ולא בעיבודיו. סיד בארט, שהקליט עם להקתו באולפן הסמוך, רצה לתת ביטוי מוסיקלי לחוויית הטריפ על LSD, לצבעים ולצורות שראה בדמיונו. הזומביז, לעומתו, לא היו מעורבים בסצינת האמנות הפסיכדלית, ובניגוד למרבית האמנים באותם ימים, אף לא נטלו סמים. אך הם כן היו מושפעים מהטרנדים והחידושים המוסיקליים של התקופה. הביטלס היו תמיד השראה, וכריס ווייט, במיוחד, הושפע מהביץ' בויז ו-pet sounds. מבחינה תמטית, האלבום היווה קפיצת דרך גדולה יחסית לשיריהם הקודמים. יחד עם הבטחון העצמי הגובר שלהם, ככותבים וכמפיקים, האלבום מציג גם גישה בוגרת ועמוקה יותר לחיים, עם קשת רחבה של רגשות וחוויות המסמנות את המעבר מתמימות הנעורים, להכרה במציאות מורכבת, על הנאותיה ואכזבותיה. גם מבחינה מוסיקלית, האלבום שאפתני הרבה יותר מהקלטותיהם הקודמות. רוד ארג'נט מביא כאן לשיא את עיבודי ההרמוניות שלמד כנער-מקהלה בסיינט אולבנז, עם עיבודים ל-4 ול-5 קולות, בחלק מהשירים. הלהקה שדרגה את כלי הנגינה שלה, והוסיפה עליהם כלים נוספים, כמו המלוטרון ואורגן פדלים, שביחד יצרו אווירה שונה ולפרקים שברירית, אוורירית, חמקמקה. העבודה על האלבום שיהיה "אודיסי ואורקל" החלה באולפני אבי רואד ביוני 1967. הלהקה נכנסה לאולפנים במצב רוח מרומם ואופטימיות, שאולי בדיעבד היתה נאיבית. ארג'נט ו-ווייט הפיקו, כאשר לדברי הטכנאים ווייט היה הדומיננטי מבין השניים. הלהקה היתה לחוצה מבחינה כספית, שכן CBS נתנו להם סכום קטן יחסית – כנראה כ-2000 פאונד – להפיק את האלבום, ובסכום זה היה עליהם לשלם עבור שעות ההקלטה באולפן. מאידך, היתה להם יד חופשית לגמרי מבחינה אומנותית. אף כי רצו שהאלבום יצליח, לכל הדעות הצלחה מסחרית לא היתה דווקא בראש מעייניהם. מצד שני, הם גם לא חשבו לטווח הארוך: זו היתה רק תחילת עידן האלבום ואף אחד – כולל הזומבים – לא העלה על דעתו שאנשים יקשיבו לאלבום שנים לאחר מכן. אודיסי הוקלט, מבחינה זו, בדיוק בזמן המתאים, כאשר לאמנים היתה קצת אוטונומיה אמנותית: לפני שהתחיל הלחץ עליהם להפיק אלבומים שאפתניים - לחץ שהגיע לשיא בשנות השבעים - ואחרי הלחץ לכתוב סינגלים שיצליחו במצעדים. אולי בגלל זה, האלבום כל כך מוצלח. השיר הראשון שהוקלט, Friends of Mine של כריס ווייט, מעיד על הלך הרוח המרומם של הזומביז בעת תחילת העבודה. זהו שיר החתונה האולטימטיבי, לטעמי: כיצד נראית זוגיות מאושרת מנקודת מבטו של חבר של בני הזוג. השיר מאזכר שמות של זוגות חברים של הלהקה, ביניהם פול אטקינסון וחברתו, מולי מולוי. פול ומולי נפגשו בטור הראשון של הזומביז בארה"ב, כאשר מולי היתה רקדנית שהופיעה באחת מהופעותיהם בניו יורק. היא היתה מבוגרת בכמה שנים מאטקינסון הצעיר, שהיה בקושי בן 18 עת נפגשו - וגרושה. השניים שמרו על קשר-מכתבים גם לאחר שהזומביז חזרו לאנגליה, ולבסוף מולי הצטרפה לפול בסיינט אולבנס, מהלך שגרר סקנדל-זוטא במשפחת אטקינסון. מבין כל הזוגות המוזכרים בשיר, רק זוג אחד עדיין ביחד היום: ג'ים רודפורד, בן דודו של ארג'נט, ואשתו ג'ין. שיר נוסף של ווייט שהוקלט למחרת, This Will Be Our Year, ממשיך את הקו האופטימי, המאושר, של שירו הקודם, עם רק רמז קל למלנכוליה הווייטית:
And I won't forget / the way you helped me up / when I was down / and I won't forget / the way you said / "Darling, I love you" / you gave me strength to go on.
וכאן בגרסת המונו, שנעשתה מאוחר יותר וכוללת כלי נשיפה. זוהי הגרסה המועדפת עלי: http://www.youtube.com/watch?v=C2B8APzPjsM שיר שונה מאוד משני אלו הוא A rose for Emily שהוקלט גם הוא באותם יומיים בתחילת יוני. השיר, שאינו טיפוסי לארג'נט, המעדיף בדרך כלל שירים יותר אנרגטיים, הוא לטעמי אחד מהשיגיו הגדולים ביותר של ארג'נט ככותב, מלחין ומעבד. זהו שיר על בדידות, עם ליווי מינימלי המדגיש את הביצוע הווקלי של בלאנסטון. למרות הנושא העצוב, השיר עצמו אינו מדכא, וקולו של בלאנסטון כאן, במיוחד, מסוגל לרומם את הלב, גם אם הוא שבור. ארג'נט לקח את שם השיר מסיפור קצר של וויליאם פולקנר, אף כי אין קשר בין מילות השיר, לסיפור. גרסה נוספת של השיר, שראתה אור רק עם ההוצאה המחודשת של האלבום בסוף שנות התשעים, כוללת עיבוד לצ'לו ומלוטרון. גרסה זו מועדפת עלי. תחליטו בעצמכם איזו גרסה עדיפה עליכם: http://www.youtube.com/watch?v=xj-3S_wS4TU גם השיר הבא שהוקלט היה של ארג'נט: Hung Up On A Dream מתאר את המפגש של ארג'נט עם ילדי הפרחים בלונדון, והשתאותו מהם. העיבוד העשיר (והמעולה) הוא הקרוב ביותר לפסיכדליה מבין שירי האלבום, עם שימוש רב במלוטרון (של הביטלס, מהקלטות סרג'נט פפר), על תקן חליל וכלי מיתר. והם עשו את זה בלי ג'ורג' מרטין!. למרות רוח הסיקסטיז הנושבת מהשיר, ארג'נט עדיין מתאר את הסצינה מבחוץ, לא מבפנים: Some times I think I'll never find / Such purity and peace of mind, שר/נאנח בלאנסטון, בשורה האחרונה. http://www.youtube.com/watch?v=8XOd6Uajh-4 המשך בהמשך.
