זומביז למתחילים+

זומביז למתחילים+

נעשה את זה כסקירה כרונולוגית, עם התייחסות ספציפית יותר לאלבומים ושירים. מלבד כמה קאברים בינוניים, הזומביז לא הקליטו בשנות השישים שיר אחד גרוע. כל השירים שהם כתבו נעים בין ציון 8 ל-10. אי אפשר כמובן להתייחס כאן לכולם, למרות שמדובר, בעקרון רק בשני אלבומים ועוד כמה סינגלים. בשביל להקה שהקליטה במשך תקופה קצרה - כשלוש-ארבע שנים - ההשפעה שלהם מרחיקת לכת. הפרופיל שלהם רק הולך ועולה, עם השנים. הלהקה הוקמה ב-1961, בעיר סיינט אולבנז, מצפון ללונדון. צריך להבין מהו המקום הזה, כדי להבין את הרקע שלהם: מדובר באחת הערים העתיקות ביותר באנגליה, ונמצאת בה הקתדרלה העתיקה ביותר באי. זהו אזור אמיד, שמחיר הנדל"ן בו הוא מהגבוהים במדינה. בסמוך לקתדרלה, ולמעשה כחלק ממנה, יש בי"ס תיכון לבנים, שהוקם לפני כאלף שנה, ה- St. Albans School. עד היום הוא חלק מהאליטה של בתי הספר הפרטיים באנגליה. מטבע הדברים, דגש רב מושם בבית הספר על מסלול לימודי מוסיקה, במסגרתו גם פועלת מקהלת בית הספר, שהיא גם מקהלת הקתדרלה. בבית הספר הזה למד רוד ארג'נט בשנות החמישים. הוא שר במקהלה, למד פסנתר והאזין למוסיקה קלאסית - עד ששמע את אלביס, ונדלק. בן דודו, ג'ים רודפורד, היה חבר בלהקה ובעל אחת מהגיטרות החשמליות הראשונות באנגליה. רוד ידע, כבר אז, שהוא רוצה להקה כזו. רוד בן ה-16 תלה מודעות בבית ספרו, ובבית הספר הממלכתי לבנים בעיר. הצטרף אליו פול אטקינסון, שלמד בבית ספרו, והשניים בחרו את המתופף הטוב ביותר מתוך ה-marching band של בית הספר, יו גראנדי. מבית הספר השני הצטרף פול ארנולד, שגרר עמו את בן כתתו, קולין בלאנסטון. ארג'נט ראה עצמו כמנהיג הלהקה וכסולן, אך בלאנסטון התרשם מנגינת הפסנתר שלו, ושכנע אותו להשאר על הקלידים. בלאנסטון עצמו, שחשב שהוא גיטריסט, התגלה דווקא כסולן. ארנולד היה הבסיסט ואילו אטקינסון נותר לנגן על הגיטרה. כמו אלפי להקות אחרות בבריטניה באותם ימים, הזומבים ניגנו קאברים באופן חובבני, בעבור כמה שילינגים - ולעיתים בחינם - במועדונים מקומיים. אגב, שם הלהקה לא קשור לזומבים. הם פשוט חיפשו שם מקורי, שלא יהיה דומה לשמותיהן של הלהקות האחרות באזור. לאחר כשנה וחצי, פרש פול ארנולד בלחץ משפחתו לטובת לימודי הרפואה, והוחלף בכריס ווייט. וויט היה מבוגר בשנתיים מארג'נט ובלאנסטון (ובשלוש שנים מאטקינסון). הוא היה בוגר ביה"ס הממלכתי בעיר, ובעת הצטרפותו ללהקה היה כבר - איך לא - סטודנט לאמנות. הזומבים החלו בהדרגה לבלוט מעל מתחריהם באזור, להערכתי בשל קולו היחודי של בלאנסטון, שהיה האלמנט הבולט בלהקה בשלב זה. בתחילת 1964 הלהקה זכתה בתחרות "קרב להקות" מקומי. "קרבות" כאלו היו נפוצים בכל רחבי אנגליה, ושימשו לא רק כגרסה מוקדמת לפסטיבלי-רוק, אלא גם כדרך לחשוף בתוך זמן קצר להקות רבות בפני ציידי כשרונות של חברות התקליטים. הזומבים זכו בתחרות המקומית שלהם, ככל הנראה הודות לגרעין המעריצים החזק שהיה להם כבר אז בסיינט אולבנס. הפרס היה חוזה להקלטת סינגל בחברת "דקה" (אם כי ארג'נט זוכר שהחוזה הוצע להם עוד לפני שזכו, אפילו). לזומביז היה כבר מפיק/מנהל, בשלב הזה. היה להם מזל גדול - או שזה לא היה רק מזל. כבנים למשפחות ממעמד הביניים, הם היו בעלי הקשרים הנכונים. אביו של כריס ווייט הכיר מפיק לונדוני ושלח את הנערים אליו כדי שיתייעצו אתו לגבי הקריירה שלהם. האיש, קן ג'ונס, היה למזלם אדם הגון, ולאחר שהסביר להם ממי להזהר ואיך לקרוא חוזים, הם הציעו לו לנהל אותם בעצמו. לקראת הקלטת הסינגל ב"דקה", הוא הציע להם לכתוב שיר משלהם, כיוון שהחוזה שלהם הבטיח שזכויות היוצרים (כולל הזכויות במאסטרים) יישארו בידיהם, ולא יהיו בידי "דקה". חוזה כזה היה נדיר באותם ימים, ובעצם אני לא זוכרת להקה בריטית אחרת עם חוזה דומה. הכסף האמיתי הוא, כזכור, בזכויות היוצרים. רוד ארג'נט היה בעל בטחון עצמי רב, והיה בטוח שהוא מסוגל לכתוב שיר שיתחרה בסינגלים של הביטלס ששלטו אז במצעדים. וכך הוא כתב את She's Not There. ועל כך, בחלק השני.
 

Barmelai

New member
מחכה בסבלנות

לחלק השני ובינתיים מקפיץ למען יראו וייראו אלה שאולי פיספסו. אחלה חלק א'.
 


 
חלק ב' - 1964

She's Not There שיצא כסינגל ביולי 1964, היה אכן, שיר טוב יותר מהסינגלים של הביטלס ששטפו את המצעד בטור כמעט אינסופי. השיר לא נשען ממש על R&B, אבל היה ספוג בהשפעות ג'אזיות. נגינת האורגן של ארג'נט והעיבוד המוסיקלי היו מתוחכמים יותר מכל מה שנשמע עד אז ברדיו. שיר בסולם מינורי, עם ביצוע ווקלי שהיה מרוחק ממניירות הפופ והבלוז הגבריות, וקרוב יותר לזה של להקות הנשים הווקליות של התקופה, כגון השנגרי-לאס. ההקלטה מאפשרת לנו לשמוע את בלאנסטון לוקח אוויר באמצע השיר – רגע של פגיעות, שזמרים-גברים (לבנים, בכל אופן) לא היו חושפים, באותם ימים. את הנוסחה הזו הזומביז פיתחו ושיפרו במהלך השנים הקרובות. She's Not There הגיע למקום ה-12 במצעד הבריטי ההצלחה של הסינגל לא הפתיעה את רוד ארג'נט, שחשב שקל לכתוב להיטים. היא כן הפתיעה את הוריו, שעדיין חיו תחת האשליה שרוד עומד להתחיל את לימודיו באוניברסיטה בסתיו של אותה שנה. למעשה, כל חברי הלהקה "משכו זמן" כדי לראות מה ייצא מהסיפור הזה של הלהקה. למעט רוד ארג'נט, שידע שייעודו הוא לעשות מוסיקה, האחרים (והוריהם) היו בטוחים שהם יחזרו ללימודים או לעבודה תוך זמן קצר. בלאנסטון, חלם על לימודי אמנות, אך אביו סרב לשמוע על לימודים גבוהים: "אתה רק תבזבז את כספי המלגה על בנות ובירה". בלית ברירה הוא לקח עבודה משרדית בחברת ביטוח. אטקינסון היה עדיין תלמיד בתיכון. הצלחת הסינגל איפשרה להם לשכנע את הוריהם לדחות, לפחות לזמן מה, את תוכניותיהם המקצועיות. הלהקה יצאה לסיבובי הופעות ברחבי בריטניה, והופיעה בטלוויזיה (הצילומים לא נשמרו). אך סינגל שני, Leave Me Be הנהדר שכתב כריס ווייט, ושיצא באוקטובר, נכשל במצעדים. http://www.youtube.com/watch?v=yy6Eg9Rbi8k בנובמבר הם נכנסו לכמה ימים לאולפן להקליט אלבום. במהלך ההקלטות, נודע להם ש-She's Not There הגיע לראש המצעד האמריקאי (מקום ראשון או שני, תלוי לפי איזה מצעד סופרים). הזומביז היו הלהקה הבריטית השניה, אחרי הביטלס, שהגיעו לצמרת המצעד האמריקאי, ונשאבו מיד לתוך מה שאנשי יחסי הציבור קראו "הפלישה הבריטית" לארה"ב. להקות בריטיות, שסינגל בודד שלהם הצליח במצעד האמריקאי, ולו בקצת, נשלחו לטורים בארה"ב והוצגו לראווה בתוכניות בידור טלוויזיוניות. לא זה המקום להרחיב על התופעה הזו, שהיתה שונה מאוד במציאות מהתיאור שרובכם שמעתם וקראתם. אציין רק שהממסד האמריקאי הסתכל בחשדנות ואף בעויינות על הלהקות הבריטיות. כולן, ללא יוצא מהכלל, מספרות על גילויי הטרדה ואלימות מצד מפיקים מקומיים, שוטרים, אנשי תקשורת – וזאת בנוסף להלם התרבותי שנגרם לנערים האנגליים. רוב הצעירים בלהקות הבריטיות גדלו על תדמית של "אמריקה" כמדינת השפע והעושר התרבותי. חלקם – כמו הסטונס, למשל – חלמו על ביקור בארה"ב. הם רצו לראות במו עיניהם את המקומות שנתנו השראה לענקי הבלוז, ולפגוש – כפי שאז עוד היה אפשר לעשות – את המוסיקאים שאותם העריצו. במקום זאת הם נתקלו בתרבות הפשע וכלי הנשק, בגזענות, בהומופוביה. הם גם לא היו רגילים לרמת החיים האמריקאית. כך, למשל, רובם גם גדלו בבתים בהם בית השימוש היה מחוץ לבית, לא בתוכו, והסתכלו בתדהמה על בתי השימוש האמריקאיים. האמריקאים מצדם לעגו למראם החיצוני: הרזון, החיוורון והשיניים העקומות – תוצאה של תזונה לקויה בשנים שלאחר המלחמה, במיוחד בקרב בני מעמד הפועלים – כמו גם לשערם הארוך, יחסית, ולאופנה הלונדונית החדשנית שלבשו. חלק מהלהקות זכו להגנה מסויימת מצד מפיקים ומנהלים מסורים – הביטלס והסטונס, לדוגמא – בעוד אחרות, כמו הקינקס, נזרקו לגוב הקרוקודילים ושילמו את המחיר. בטור הראשון של הזומביז בארה"ב, בסוף 1964, הם הופיעו באולם בברוקלין, בהופעה משותפת עם להקות נוספות. כל אחד מהאמנים המשתתפים עלה לבמה ושר שיר או שניים – הלהיטים העכשוויים שלהם – כאשר ההופעה חזרה על עצמה מספר פעמים ביום. הזומביז ביצעו את להיטם היחיד, ולעיתים רחוקות שיר נוסף. אטקינסון נזכר, כי האמנים האמריקאים עמם הופיעו - השירלז, צ'אק ג'קסון, בן אי קינג - ראו בהם קוריוז, ולא התייחסו אליהם ברצינות. במקביל, יצא הסינגל השני שלהם Tell Her No , שנכתב ע"י רוד ארג'נט. השיר הגיע לעשרת הגדולים במצעד האמריקאי, אך רק למקום 42 במצעד הבריטי. הצלחת הסינגל הביאה לחשיפה נוספת בטלוויזיה האמריקאית, שם יצא לזומביז לבצע את גרסתם המלנכולית, המצמררת, ל-Summertime של האחים גרשווין. השיר, שנכתב בשנות השלושים עבור המחזמר "פורגי ובס", נחשב לקלאסיקה אמריקאית. הביצוע של הזומביז הוא בקלות אחד הטובים ששמעתי לשיר (ושמעתי עשרות ביצועים, לפחות, מתוך אלפים שהוקלטו), וניכרת בו השפעה ג'אזית, אך גם אלמנט מסתורי, קשה להגדרה. לאחר הטור האמריקאי, הזומביז חזרו לבריטניה והמשיכו להופיע. באפריל 1965, יצא אלבומם הראשון, Begin Here, ועליו בחלק הבא.
 

Barmelai

New member
מצויין

הזומביז היו פוטנציאל ענק, שרק הפיספוס שלו יכל להשתוות אליו בגודלו. היו בה כותבים נפלאים, בעיקר ארג'נט והזדמנויות עסקיות למכביר. ובכל זאת, כל מה שיצא מהם היה חצי אלבום ועוד אלבום פוסט מורטום, או פוסט חומוס וזהו. הזומביז היו בעיקר להקה של סינגלים. אולי זה לא כל כך רע כשאתה פועל במחצית הראשונה של שנות הששים, בה המטבע העובר לשומע היה הסינגל ותקליט היה לא יותר מאוסף של סינגלים וקאוורים. מנקודת מבטו של חסיד אלבומים, קשה לי לשפוט באובייקטיביות. הקטע המעניין בסקירה שלך הוא הפלישה הבריטית. מה באמת קרה שם ומה היו ההשפעות שלה על האמנים הפולשים. בדרך כלל אנחנו מדברים על הפלישה הבריטית (הראשונה והשניה) והאמריקאית (באמצע) מהזווית של הנפלשים ואיך הם שינו את המוזיקה שלהם. אני חושב שהנושא הזה שאת קוראת לו האמת מאחרי הפלישה הבריטית, ראוי למאמר נפרד וראי את הכפפה כבר על הרצפה. אחת מהתוצאות של הפלישה, הייתה שהזומביז הפכו יותר פופולריים בארה"ב מאשר בבית, בבריטניה. זה קרה לא רק לזומביז, זאת הייתה תופעה רחבה יותר, אני התייחסתי אליה בסדרה על פרוקול הארום (שאמנם לא היו להקת "פלישה" אבל המקרה דומה) והיו הרכבים נוספים. כנראה שאם אתה הולך להיות נביא, והזומביז במידה מסויימת היו כאלה בכך שהם הקדימו את זמנם, מוטב שתעשה זאת לא בעירך.
 
רגע, עוד לא גמרתי!

הסקירה הזו תקח לי חלק נכבד מהשבוע, כפי שמסתמן. מעניין מי יחזיקו מעמד עד הסוף. באשר להצלחה בארה"ב יותר מבבריטניה, הזומביז כאן הם יוצאי דופן. להקות נוספות מהגל הראשון שהצליחו יותר בארה"ב מאשר במכורתם נטו לפופ מתקתק ומתוקתק - הדייב קלארק פייב, הרמנ'ס הרמיטס. הזומביז בוודאי לא נפלו למשבצת הזו. באשר לסיבות לכשלונם המסחרי - שבעצם לא היה כ"כ כשלון מסחרי כמו כשלון תדמיתי, דהיינו יחסי ציבור - על כך אכתוב בהמשך הסקירה (לא שיש לי תשובה דפניטיבית, או להם). האמריקאים התאהבו בבריטים באמת כקוריוז: הם דיברו אנגלית אבל לא בדיוק כמוהם; הם נראו שונה, ובעיקר הם היו צעירים ומאוד נאיביים, לא ציניים, והיו יותר אופנתיים וחדשניים. וזה היה נכון. זה נראה לנוער האמריקאי, ובעיקר לנערות, חמוד ומושך. הם לא הבחינו בין הביטלס לדייב קלארק פייב (שעברו אותם במכירות, במשך כמה חודשים), בין ההרמנ'ס הרמיטס לבין הקינקס, או בין פרדי והחולמים לבין הסטונס. כל מה שהיה אנגלי, זכה לתשומת לב - ולהתנפלות של נערות עם הורמונים. בהמשך שנות השישים והשבעים, התעשייה השתנתה לחלוטין ולכן הצלחה או כשלון במקום מסויים, היו תולדה של הרבה משתנים, שלא היו בשליטת האמנים או אפילו הקהל. אגב, אחת הסקירות שאני מתכננת להמשך היא על להקה אמריקאית, שבנתה את עצמה דווקא באנגליה.
 

Barmelai

New member
עד שבלנסטון לא שר Time Of The Season

זה לא נגמר. די ברור שזה הולך להיות מאמר רציני וחשוב, קחי את הזמן, אני כבר אתן לו את כל החיים שיידרשו.
 

Celluloid Hero

New member
הצרה עם הזומביס

היא שלא משנה כמה מילים תכתוב עליהם, תמיד תרגיש שחסרות לך עוד כמה מילים כדי לבטא את זה בצורה יותר טובה. זה לא מספיק שבנאדם אחד יזרוק כמה מאות אלפי מילים, כנראה שצריך אלפי בני אדם שיזרקו כמה מאות מילים, כדי להבין את החוזק והעושר האמיתי של המוזיקה שלהם. אגב, עם כבר מדברים על השבבים המופלאים שמרכיבים את הקריירה המפוספסת של החבר'ה האלה, אז ככל שהזמן עובר אני נוטה יותר ויותר להכניס גם את האלבום הראשון של ARGENT תחת המטרייה הזאת של הזומביס. נכון, הראש אולי נשאר קצת מחוץ למטרייה וחוטף ממטרים קרים כשהוא שומע את האלבום, אבל זה אותו הקסם שלהם שחודר לבסוף ללב ובענק. must have לחובבי הזומביס בעיני, אפילו יותר מכשרשמתי את הסקירה עליו.
 

Barmelai

New member
אני מסכים אתך

הצרה היא שמהאלבום הראשון של ארג'נט נודף ניחוח של פרוג וזה משהו ששום רוקר או פופר או סתם אחד שמבין, לא יוכל לסלוח עליו. ארג'נט בגד.
 

Celluloid Hero

New member
לא יחושב שפרוג הבעיה.

נראה לי שהעולם צריך לגלות אותו קודם. אבל אחרי זה, השמיים הם הגבול, אולי הפרוג יהיה בעיה :).
 

Zohar 01

New member
מסכימה לגבי "הפלישה הבריטית".

נשמע מעניין- אולי שווה סקירה נפרדת. וציף, תודה על הסקירה המעניינת. מחכה להמשך.
 
למעלה