ציףציף1000
New member
זומביז למתחילים+
נעשה את זה כסקירה כרונולוגית, עם התייחסות ספציפית יותר לאלבומים ושירים. מלבד כמה קאברים בינוניים, הזומביז לא הקליטו בשנות השישים שיר אחד גרוע. כל השירים שהם כתבו נעים בין ציון 8 ל-10. אי אפשר כמובן להתייחס כאן לכולם, למרות שמדובר, בעקרון רק בשני אלבומים ועוד כמה סינגלים. בשביל להקה שהקליטה במשך תקופה קצרה - כשלוש-ארבע שנים - ההשפעה שלהם מרחיקת לכת. הפרופיל שלהם רק הולך ועולה, עם השנים. הלהקה הוקמה ב-1961, בעיר סיינט אולבנז, מצפון ללונדון. צריך להבין מהו המקום הזה, כדי להבין את הרקע שלהם: מדובר באחת הערים העתיקות ביותר באנגליה, ונמצאת בה הקתדרלה העתיקה ביותר באי. זהו אזור אמיד, שמחיר הנדל"ן בו הוא מהגבוהים במדינה. בסמוך לקתדרלה, ולמעשה כחלק ממנה, יש בי"ס תיכון לבנים, שהוקם לפני כאלף שנה, ה- St. Albans School. עד היום הוא חלק מהאליטה של בתי הספר הפרטיים באנגליה. מטבע הדברים, דגש רב מושם בבית הספר על מסלול לימודי מוסיקה, במסגרתו גם פועלת מקהלת בית הספר, שהיא גם מקהלת הקתדרלה. בבית הספר הזה למד רוד ארג'נט בשנות החמישים. הוא שר במקהלה, למד פסנתר והאזין למוסיקה קלאסית - עד ששמע את אלביס, ונדלק. בן דודו, ג'ים רודפורד, היה חבר בלהקה ובעל אחת מהגיטרות החשמליות הראשונות באנגליה. רוד ידע, כבר אז, שהוא רוצה להקה כזו. רוד בן ה-16 תלה מודעות בבית ספרו, ובבית הספר הממלכתי לבנים בעיר. הצטרף אליו פול אטקינסון, שלמד בבית ספרו, והשניים בחרו את המתופף הטוב ביותר מתוך ה-marching band של בית הספר, יו גראנדי. מבית הספר השני הצטרף פול ארנולד, שגרר עמו את בן כתתו, קולין בלאנסטון. ארג'נט ראה עצמו כמנהיג הלהקה וכסולן, אך בלאנסטון התרשם מנגינת הפסנתר שלו, ושכנע אותו להשאר על הקלידים. בלאנסטון עצמו, שחשב שהוא גיטריסט, התגלה דווקא כסולן. ארנולד היה הבסיסט ואילו אטקינסון נותר לנגן על הגיטרה. כמו אלפי להקות אחרות בבריטניה באותם ימים, הזומבים ניגנו קאברים באופן חובבני, בעבור כמה שילינגים - ולעיתים בחינם - במועדונים מקומיים. אגב, שם הלהקה לא קשור לזומבים. הם פשוט חיפשו שם מקורי, שלא יהיה דומה לשמותיהן של הלהקות האחרות באזור. לאחר כשנה וחצי, פרש פול ארנולד בלחץ משפחתו לטובת לימודי הרפואה, והוחלף בכריס ווייט. וויט היה מבוגר בשנתיים מארג'נט ובלאנסטון (ובשלוש שנים מאטקינסון). הוא היה בוגר ביה"ס הממלכתי בעיר, ובעת הצטרפותו ללהקה היה כבר - איך לא - סטודנט לאמנות. הזומבים החלו בהדרגה לבלוט מעל מתחריהם באזור, להערכתי בשל קולו היחודי של בלאנסטון, שהיה האלמנט הבולט בלהקה בשלב זה. בתחילת 1964 הלהקה זכתה בתחרות "קרב להקות" מקומי. "קרבות" כאלו היו נפוצים בכל רחבי אנגליה, ושימשו לא רק כגרסה מוקדמת לפסטיבלי-רוק, אלא גם כדרך לחשוף בתוך זמן קצר להקות רבות בפני ציידי כשרונות של חברות התקליטים. הזומבים זכו בתחרות המקומית שלהם, ככל הנראה הודות לגרעין המעריצים החזק שהיה להם כבר אז בסיינט אולבנס. הפרס היה חוזה להקלטת סינגל בחברת "דקה" (אם כי ארג'נט זוכר שהחוזה הוצע להם עוד לפני שזכו, אפילו). לזומביז היה כבר מפיק/מנהל, בשלב הזה. היה להם מזל גדול - או שזה לא היה רק מזל. כבנים למשפחות ממעמד הביניים, הם היו בעלי הקשרים הנכונים. אביו של כריס ווייט הכיר מפיק לונדוני ושלח את הנערים אליו כדי שיתייעצו אתו לגבי הקריירה שלהם. האיש, קן ג'ונס, היה למזלם אדם הגון, ולאחר שהסביר להם ממי להזהר ואיך לקרוא חוזים, הם הציעו לו לנהל אותם בעצמו. לקראת הקלטת הסינגל ב"דקה", הוא הציע להם לכתוב שיר משלהם, כיוון שהחוזה שלהם הבטיח שזכויות היוצרים (כולל הזכויות במאסטרים) יישארו בידיהם, ולא יהיו בידי "דקה". חוזה כזה היה נדיר באותם ימים, ובעצם אני לא זוכרת להקה בריטית אחרת עם חוזה דומה. הכסף האמיתי הוא, כזכור, בזכויות היוצרים. רוד ארג'נט היה בעל בטחון עצמי רב, והיה בטוח שהוא מסוגל לכתוב שיר שיתחרה בסינגלים של הביטלס ששלטו אז במצעדים. וכך הוא כתב את She's Not There. ועל כך, בחלק השני.
נעשה את זה כסקירה כרונולוגית, עם התייחסות ספציפית יותר לאלבומים ושירים. מלבד כמה קאברים בינוניים, הזומביז לא הקליטו בשנות השישים שיר אחד גרוע. כל השירים שהם כתבו נעים בין ציון 8 ל-10. אי אפשר כמובן להתייחס כאן לכולם, למרות שמדובר, בעקרון רק בשני אלבומים ועוד כמה סינגלים. בשביל להקה שהקליטה במשך תקופה קצרה - כשלוש-ארבע שנים - ההשפעה שלהם מרחיקת לכת. הפרופיל שלהם רק הולך ועולה, עם השנים. הלהקה הוקמה ב-1961, בעיר סיינט אולבנז, מצפון ללונדון. צריך להבין מהו המקום הזה, כדי להבין את הרקע שלהם: מדובר באחת הערים העתיקות ביותר באנגליה, ונמצאת בה הקתדרלה העתיקה ביותר באי. זהו אזור אמיד, שמחיר הנדל"ן בו הוא מהגבוהים במדינה. בסמוך לקתדרלה, ולמעשה כחלק ממנה, יש בי"ס תיכון לבנים, שהוקם לפני כאלף שנה, ה- St. Albans School. עד היום הוא חלק מהאליטה של בתי הספר הפרטיים באנגליה. מטבע הדברים, דגש רב מושם בבית הספר על מסלול לימודי מוסיקה, במסגרתו גם פועלת מקהלת בית הספר, שהיא גם מקהלת הקתדרלה. בבית הספר הזה למד רוד ארג'נט בשנות החמישים. הוא שר במקהלה, למד פסנתר והאזין למוסיקה קלאסית - עד ששמע את אלביס, ונדלק. בן דודו, ג'ים רודפורד, היה חבר בלהקה ובעל אחת מהגיטרות החשמליות הראשונות באנגליה. רוד ידע, כבר אז, שהוא רוצה להקה כזו. רוד בן ה-16 תלה מודעות בבית ספרו, ובבית הספר הממלכתי לבנים בעיר. הצטרף אליו פול אטקינסון, שלמד בבית ספרו, והשניים בחרו את המתופף הטוב ביותר מתוך ה-marching band של בית הספר, יו גראנדי. מבית הספר השני הצטרף פול ארנולד, שגרר עמו את בן כתתו, קולין בלאנסטון. ארג'נט ראה עצמו כמנהיג הלהקה וכסולן, אך בלאנסטון התרשם מנגינת הפסנתר שלו, ושכנע אותו להשאר על הקלידים. בלאנסטון עצמו, שחשב שהוא גיטריסט, התגלה דווקא כסולן. ארנולד היה הבסיסט ואילו אטקינסון נותר לנגן על הגיטרה. כמו אלפי להקות אחרות בבריטניה באותם ימים, הזומבים ניגנו קאברים באופן חובבני, בעבור כמה שילינגים - ולעיתים בחינם - במועדונים מקומיים. אגב, שם הלהקה לא קשור לזומבים. הם פשוט חיפשו שם מקורי, שלא יהיה דומה לשמותיהן של הלהקות האחרות באזור. לאחר כשנה וחצי, פרש פול ארנולד בלחץ משפחתו לטובת לימודי הרפואה, והוחלף בכריס ווייט. וויט היה מבוגר בשנתיים מארג'נט ובלאנסטון (ובשלוש שנים מאטקינסון). הוא היה בוגר ביה"ס הממלכתי בעיר, ובעת הצטרפותו ללהקה היה כבר - איך לא - סטודנט לאמנות. הזומבים החלו בהדרגה לבלוט מעל מתחריהם באזור, להערכתי בשל קולו היחודי של בלאנסטון, שהיה האלמנט הבולט בלהקה בשלב זה. בתחילת 1964 הלהקה זכתה בתחרות "קרב להקות" מקומי. "קרבות" כאלו היו נפוצים בכל רחבי אנגליה, ושימשו לא רק כגרסה מוקדמת לפסטיבלי-רוק, אלא גם כדרך לחשוף בתוך זמן קצר להקות רבות בפני ציידי כשרונות של חברות התקליטים. הזומבים זכו בתחרות המקומית שלהם, ככל הנראה הודות לגרעין המעריצים החזק שהיה להם כבר אז בסיינט אולבנס. הפרס היה חוזה להקלטת סינגל בחברת "דקה" (אם כי ארג'נט זוכר שהחוזה הוצע להם עוד לפני שזכו, אפילו). לזומביז היה כבר מפיק/מנהל, בשלב הזה. היה להם מזל גדול - או שזה לא היה רק מזל. כבנים למשפחות ממעמד הביניים, הם היו בעלי הקשרים הנכונים. אביו של כריס ווייט הכיר מפיק לונדוני ושלח את הנערים אליו כדי שיתייעצו אתו לגבי הקריירה שלהם. האיש, קן ג'ונס, היה למזלם אדם הגון, ולאחר שהסביר להם ממי להזהר ואיך לקרוא חוזים, הם הציעו לו לנהל אותם בעצמו. לקראת הקלטת הסינגל ב"דקה", הוא הציע להם לכתוב שיר משלהם, כיוון שהחוזה שלהם הבטיח שזכויות היוצרים (כולל הזכויות במאסטרים) יישארו בידיהם, ולא יהיו בידי "דקה". חוזה כזה היה נדיר באותם ימים, ובעצם אני לא זוכרת להקה בריטית אחרת עם חוזה דומה. הכסף האמיתי הוא, כזכור, בזכויות היוצרים. רוד ארג'נט היה בעל בטחון עצמי רב, והיה בטוח שהוא מסוגל לכתוב שיר שיתחרה בסינגלים של הביטלס ששלטו אז במצעדים. וכך הוא כתב את She's Not There. ועל כך, בחלק השני.
.