ואני משום מה דחיתי את הוצאת תעודת
הזהות עד הרגע האחרון. אני לא מצליחה להבין למה, אולי זה נסיון להלחם במציאות. נסיון לעצור את הזמן
. אבל כשקיבלתי אותה הייתי כל כך גאה. בקלפי ישבתי יותר מפעם אחת, אבל סרבתי לקחת כסף. טענתי שאני עובדת כי אני חושבת שצריך, אבל כסף ממפלגות אני לא לוקחת. איזה נאיביות... בסוף חתמתי על הצ'ק שהוסב לטובת קופת גמ"ח של ביתה כנסת כי אי אפשר היה להשאיר את הצ'ק כמו שהוא. הכי מצחיק שאבא שלי היה המום מכךש הציעו לי כסף. במשך שנים הוא עבד במפלגה לפני הבחירות ואף אחד לא הציע לו כסף, רק כשבררנו למה הסתבר שהתביישו להציע לו, ידעו שהוא יעלב. הפעם הראשונה שהחזקתי את פנקס החוגר היתה הרבה יותר משמעותית בשבילי. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שלאבא שלי יש מספר כחול על היד ולי יש מספר אישי. איכשהו זה נראה לי תשובה מספיק הולמת (גם לאבא שלי, זה נראה ככה). הפעם הראשונה שהייתי אמא עדיין בעיצומה, אפילו את סיפור הלידה שלי לא כתבתי והוא כבר מתעמעם לו בנבכי העבר. נועם ~שזכרון וריכוז הם לא הצד החזק שלה בימים אלה~