DrainAlltheBlood
New member
זוכרות אותי?
אני הילדה מההודעה הזו - http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=1901&MessageId=127083286 זה ארוך אבל אני אשמח אם תקראו הכל
לפני 3 חודשים בערך התייעצתי איתכן בקשר לדרך שבה אני אספר לאמא שלי ולמשפחה שלי בכללי שאני רוצה ללמוד בפנימייה למחול. הבטחתי שאני אעדכן בקשר לשיחה עם אמא שלי והבטחות אני מקיימת :] אחרי שהתייעצתי איתכן, עברתי תקופה די קשה - במיוחד בלימודים אז החלטתי לדחות את השיחה עם אמא שלי. השיחה על פנימייה למחול התחילה בהקשר שונה לגמרי ואני אספר עליו. לפני כמה ימים לקחו אותי ועוד 23 ילדים מהשכבה שלי לשיחה על פרוייקט בשם "קו זינוק", זה פרוייקט שנועד לקדם ילדים בעלי פוטנציאל גבוה להצלחה בעתיד. הפרוייקט מלווה את הילדים שנבחרו במשך 10 שנים, מגיל 15 עד גיל 25. באותו היום קיבלתי טפסים שהם בעצם המיון הראשוני מתוך 3 מיונים של הפרוייקט. הגעתי הבייתה ובערב ישבתי עם אמא שלי והסברתי לה על הפרוייקט והראתי לה את הטפסים. התקשתי למלא את הטפסים כי היו שם המון שאלות שלא ידעתי איך לענות עליהם. שאלות כמו: "איפה את רואה את עצמך בעוד 10 שנים? איזה תכונה היית מוסיפה לאופי שלך ומדוע?" וכן הלאה. אמא שלי הבינה את הקושי שלי ואמרה לי: "בואי ננסה גישה שונה. במקום לכתוב את התשובות שלך בטפסים ולהילחץ מזה, ספרי לי איפה את רואה את עצמך בעוד 10 שנים." אז אמרתי לה שלמרות שעד עכשיו לא אמרתי את זה מפורשות, אני רוצה להיות רקדנית בעוד 10 שנים וגם בעוד 40 שנים וכך גם אני רואה את עצמי. הייתה שתיקה של כמה שניות בנינו ופתאום שנינו התחלנו לצחוק קצת, מסוג של מבוכה. הסברתי לה שזאת הסיבה שאני משקיעה במחול יותר מאשר בלימודים והיא אמרה לי שהיא שמה לב לזה כי זה גלוי ואני לא מסתירה את זה, כולם יודעים שהמחול אצלי הוא בעדיפות ראשונה. שמתי לב שאמא שלי לא הבינה כל כך למה המחול כל כך דחוף לי בתקופה הזאת בחיי או לפחות לא הראתה זה, אז הסברתי לה שבן אדם נורמלי כביכול מחליט ללכת לאוניבריסטה וללמוד תואר ומתחיל לתפוס פוקוס ופרספקטיבה על החיים בגיל 22-23 בערך אבל לעומת זאת רקדנים צריכים ללמוד לעשות את זה בגיל 13. המחול גורם לרקדן להתבגר כמה שיותר מהר כי מחול אי אפשר להשלים, לימודים אפשר. אמא שלי הסכימה איתי והבינה אותי ואני מאוד שמחתי על זה. ואז הגיעה השאלה הגורלית מצד אמא: "את רוצה ללכת לפנימייה למחול?" אני מודה, לא חשבתי שהיא תשאל את זה. זה הפתיע אותי. הייתי בהלם כמה שניות ואז אמרתי לה: "אני אגיד לך את האמת, אני חשבתי על זה בשנה האחרונה והגעתי למסקנה ש.. אני רוצה ללכת לפנימייה למחול. אמא, את לא מבינה כמה המחול חשוב לי. אני מאמינה שאני אסתדר בפנימייה כי כבר היה לי ניסיון שהייתי לבד במקומות זרים לי." ראיתי שאמא שלי הייתה קצת בהלם אחרי שאמרתי לה שכבר חשבתי על זה ושקלתי את זה. בתגובה למה שאמרתי אמא שלי שאלה: "ומה יהיה עם הרגלי האכילה שלך? איך תסתדרי שם?" וכאן אני מאמינה שזה המקום לספר לכן משהו שלא סיפרתי בהודעה הקודמת שלי: יש לי הפרעת אכילה ואני מתמודדת איתה כבר כמעט 11 שנה [מגיל 4 בערך]. ההפרעת האכילה שיש לי היא שבנוסף לעובדה שאני צמחונית מגיל מאוד צעיר [גיל 3.5-4 בערך], אני גם בקושי שאוכלת פירות וירקות ואבות המזון שאני אוכלת מסתכמים בעיקר בפחמימות ושומנים אם לא רק בפחמימות ושומנים. קשה לי מאוד להתרגל לאכול מאכלים אחרים ממה שאני רגילה אליהם ובנוסף לכך יש לי בעיה עם מרקמים שונים בפה. למרות הרגלי האכילה הלקויים שלי אני לא שמנה, גם אין לי משקל עודף. שילוב של גנים מצד אמא [שאותם גם היא קיבלה מהמשפחה שלה - היא מאוד רזה ועד גיל 35 בערך היא הייתה תת-משקל] והמון המון ספורט. ניסיתי לטפל בהפרעת האכילה שלי בעזרת המשפחה שלי כבר המון זמן ובחודשים האחרונים הבנו שהפרעת האכילה הזאת גדולה מדי על כולנו וצריך עזרה מקצועית. כל המשפחה שלי ובמיוחד אמא שלי ניסו לעזור לי להילחם בזה כמעט בכל הדרכים האפשריות אבל זה פשוט לא הלך וגם גרר משבר רציני [ריבים, צעקות, קללות, ימים שלא החלפנו מילה, תסכול והמון עצבים] שנמשך כבר מעל שנה וחצי ביחסים שלי עם אמא שלי [רק בחודש האחרון היחסים בנינו השתפרו]. אל דאגה, בקרוב אני מתחילה לקבל עזרה מקצועית ובעזרת השם אני אתגבר עליה ועוד אבוא לספר לכם איך עשיתי זאת. אם תרצו כמובן :] ובחזרה לשיחה עם אמא שלי: אחרי שאמא שלי שאלה אותי בקשר להרגלי האכילה שלי אמרתי לה שאני מאמינה שהפנימייה תעזור לי לשנות אותם כי שם אין חוכמות ומה שיש שם לאכול - אוכלים. [יום אחרי השיחה אני ואמא שלי החלטנו סופית שאני הולכת לקבל עזרה מקצועית וגם מצאנו אנשים מקצועיים לכך.] סיפרתי לאמא שלי על הפחד שיש לי לגבי האודישנים לפנימייה ועל הפחד שאני לא אתקבל והיא אמרה לי שלכל אחד יש את הפחד הזה ופשוט צריך לעבור את המחסום הראשוני וגם אם לא אתקבל, אפשר לנסות פנימייה אחרת או לנסות שנה אחר כך. סיפרתי לאמא שלי גם על הפנימייה שמצאתי בארץ והיא דווקא מצאה חן בעיניה. יום אחרי השיחה עם אמא שלי דיברתי עם אחותי הגדולה [כמעט בת 21] על הכל והיא אמרה לי שאני צריכה קודם לטפל בהרגלי האכילה שלי ורק אחר כך ללכת לפנימייה ואני הסכמתי איתה. האופי שלנו מאוד דומה אז היא מצליחה להבין אותי הכי טוב ולעזור לי יותר מכל האחיות שלי. היא הבטיחה לי שאחרי שאני אצליח לתקן את הרגלי האכילה שלי, היא תדבר עם ההורים שלי ותשכנע אותם לשלוח אותי בכיתה י"א לפנימייה למחול בניו-יורק [או בכל מקום אחר בחו"ל שאני אבחר]. החלטתי כמעט סופית שבכל מקרה אני אחכה עם הפנימייה עוד שנה ואלך בכיתה י"א כדי שאני אוכל לטפל בהרגלי האכילה שלי כמו שצריך ואז ללכת לפנימייה ללא דאגות מיותרות ואבן כבדה על הלב. בנוסף להכל, רציתי להודות לכם על התמיכה בי. אתן לא מבינות כמה עזרתן לי וכמה כוח נתתן לי. אז מכל הלב.. פשוט תודה רבה.
תגובות [חיוביות ושליליות] ושאלות יתקבלו בברכה
אני הילדה מההודעה הזו - http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=1901&MessageId=127083286 זה ארוך אבל אני אשמח אם תקראו הכל
לפני 3 חודשים בערך התייעצתי איתכן בקשר לדרך שבה אני אספר לאמא שלי ולמשפחה שלי בכללי שאני רוצה ללמוד בפנימייה למחול. הבטחתי שאני אעדכן בקשר לשיחה עם אמא שלי והבטחות אני מקיימת :] אחרי שהתייעצתי איתכן, עברתי תקופה די קשה - במיוחד בלימודים אז החלטתי לדחות את השיחה עם אמא שלי. השיחה על פנימייה למחול התחילה בהקשר שונה לגמרי ואני אספר עליו. לפני כמה ימים לקחו אותי ועוד 23 ילדים מהשכבה שלי לשיחה על פרוייקט בשם "קו זינוק", זה פרוייקט שנועד לקדם ילדים בעלי פוטנציאל גבוה להצלחה בעתיד. הפרוייקט מלווה את הילדים שנבחרו במשך 10 שנים, מגיל 15 עד גיל 25. באותו היום קיבלתי טפסים שהם בעצם המיון הראשוני מתוך 3 מיונים של הפרוייקט. הגעתי הבייתה ובערב ישבתי עם אמא שלי והסברתי לה על הפרוייקט והראתי לה את הטפסים. התקשתי למלא את הטפסים כי היו שם המון שאלות שלא ידעתי איך לענות עליהם. שאלות כמו: "איפה את רואה את עצמך בעוד 10 שנים? איזה תכונה היית מוסיפה לאופי שלך ומדוע?" וכן הלאה. אמא שלי הבינה את הקושי שלי ואמרה לי: "בואי ננסה גישה שונה. במקום לכתוב את התשובות שלך בטפסים ולהילחץ מזה, ספרי לי איפה את רואה את עצמך בעוד 10 שנים." אז אמרתי לה שלמרות שעד עכשיו לא אמרתי את זה מפורשות, אני רוצה להיות רקדנית בעוד 10 שנים וגם בעוד 40 שנים וכך גם אני רואה את עצמי. הייתה שתיקה של כמה שניות בנינו ופתאום שנינו התחלנו לצחוק קצת, מסוג של מבוכה. הסברתי לה שזאת הסיבה שאני משקיעה במחול יותר מאשר בלימודים והיא אמרה לי שהיא שמה לב לזה כי זה גלוי ואני לא מסתירה את זה, כולם יודעים שהמחול אצלי הוא בעדיפות ראשונה. שמתי לב שאמא שלי לא הבינה כל כך למה המחול כל כך דחוף לי בתקופה הזאת בחיי או לפחות לא הראתה זה, אז הסברתי לה שבן אדם נורמלי כביכול מחליט ללכת לאוניבריסטה וללמוד תואר ומתחיל לתפוס פוקוס ופרספקטיבה על החיים בגיל 22-23 בערך אבל לעומת זאת רקדנים צריכים ללמוד לעשות את זה בגיל 13. המחול גורם לרקדן להתבגר כמה שיותר מהר כי מחול אי אפשר להשלים, לימודים אפשר. אמא שלי הסכימה איתי והבינה אותי ואני מאוד שמחתי על זה. ואז הגיעה השאלה הגורלית מצד אמא: "את רוצה ללכת לפנימייה למחול?" אני מודה, לא חשבתי שהיא תשאל את זה. זה הפתיע אותי. הייתי בהלם כמה שניות ואז אמרתי לה: "אני אגיד לך את האמת, אני חשבתי על זה בשנה האחרונה והגעתי למסקנה ש.. אני רוצה ללכת לפנימייה למחול. אמא, את לא מבינה כמה המחול חשוב לי. אני מאמינה שאני אסתדר בפנימייה כי כבר היה לי ניסיון שהייתי לבד במקומות זרים לי." ראיתי שאמא שלי הייתה קצת בהלם אחרי שאמרתי לה שכבר חשבתי על זה ושקלתי את זה. בתגובה למה שאמרתי אמא שלי שאלה: "ומה יהיה עם הרגלי האכילה שלך? איך תסתדרי שם?" וכאן אני מאמינה שזה המקום לספר לכן משהו שלא סיפרתי בהודעה הקודמת שלי: יש לי הפרעת אכילה ואני מתמודדת איתה כבר כמעט 11 שנה [מגיל 4 בערך]. ההפרעת האכילה שיש לי היא שבנוסף לעובדה שאני צמחונית מגיל מאוד צעיר [גיל 3.5-4 בערך], אני גם בקושי שאוכלת פירות וירקות ואבות המזון שאני אוכלת מסתכמים בעיקר בפחמימות ושומנים אם לא רק בפחמימות ושומנים. קשה לי מאוד להתרגל לאכול מאכלים אחרים ממה שאני רגילה אליהם ובנוסף לכך יש לי בעיה עם מרקמים שונים בפה. למרות הרגלי האכילה הלקויים שלי אני לא שמנה, גם אין לי משקל עודף. שילוב של גנים מצד אמא [שאותם גם היא קיבלה מהמשפחה שלה - היא מאוד רזה ועד גיל 35 בערך היא הייתה תת-משקל] והמון המון ספורט. ניסיתי לטפל בהפרעת האכילה שלי בעזרת המשפחה שלי כבר המון זמן ובחודשים האחרונים הבנו שהפרעת האכילה הזאת גדולה מדי על כולנו וצריך עזרה מקצועית. כל המשפחה שלי ובמיוחד אמא שלי ניסו לעזור לי להילחם בזה כמעט בכל הדרכים האפשריות אבל זה פשוט לא הלך וגם גרר משבר רציני [ריבים, צעקות, קללות, ימים שלא החלפנו מילה, תסכול והמון עצבים] שנמשך כבר מעל שנה וחצי ביחסים שלי עם אמא שלי [רק בחודש האחרון היחסים בנינו השתפרו]. אל דאגה, בקרוב אני מתחילה לקבל עזרה מקצועית ובעזרת השם אני אתגבר עליה ועוד אבוא לספר לכם איך עשיתי זאת. אם תרצו כמובן :] ובחזרה לשיחה עם אמא שלי: אחרי שאמא שלי שאלה אותי בקשר להרגלי האכילה שלי אמרתי לה שאני מאמינה שהפנימייה תעזור לי לשנות אותם כי שם אין חוכמות ומה שיש שם לאכול - אוכלים. [יום אחרי השיחה אני ואמא שלי החלטנו סופית שאני הולכת לקבל עזרה מקצועית וגם מצאנו אנשים מקצועיים לכך.] סיפרתי לאמא שלי על הפחד שיש לי לגבי האודישנים לפנימייה ועל הפחד שאני לא אתקבל והיא אמרה לי שלכל אחד יש את הפחד הזה ופשוט צריך לעבור את המחסום הראשוני וגם אם לא אתקבל, אפשר לנסות פנימייה אחרת או לנסות שנה אחר כך. סיפרתי לאמא שלי גם על הפנימייה שמצאתי בארץ והיא דווקא מצאה חן בעיניה. יום אחרי השיחה עם אמא שלי דיברתי עם אחותי הגדולה [כמעט בת 21] על הכל והיא אמרה לי שאני צריכה קודם לטפל בהרגלי האכילה שלי ורק אחר כך ללכת לפנימייה ואני הסכמתי איתה. האופי שלנו מאוד דומה אז היא מצליחה להבין אותי הכי טוב ולעזור לי יותר מכל האחיות שלי. היא הבטיחה לי שאחרי שאני אצליח לתקן את הרגלי האכילה שלי, היא תדבר עם ההורים שלי ותשכנע אותם לשלוח אותי בכיתה י"א לפנימייה למחול בניו-יורק [או בכל מקום אחר בחו"ל שאני אבחר]. החלטתי כמעט סופית שבכל מקרה אני אחכה עם הפנימייה עוד שנה ואלך בכיתה י"א כדי שאני אוכל לטפל בהרגלי האכילה שלי כמו שצריך ואז ללכת לפנימייה ללא דאגות מיותרות ואבן כבדה על הלב. בנוסף להכל, רציתי להודות לכם על התמיכה בי. אתן לא מבינות כמה עזרתן לי וכמה כוח נתתן לי. אז מכל הלב.. פשוט תודה רבה.
