זוג../images/Emo38.gifהשבוע
זהו, חברים, שזה קצת התאחר אבל הנה זוג השבוע לפניכם. הסכיתו ושמעו: היה היה פעם פָסַל. שמו היה פיגמאליון. הוא היה צעיר ונאה ואהב את העבודה שלו. הוא פיסל במשך שנים רבות, ובכל פעם פיסל נשים יפהפיות. כל פסל שעשה היה יפה יותר מהפסל הקודם, והוא היה מבלה בסטודיו שלו את רוב שעות היום. למעשה, הוא עבד כל כך הרבה, ונהנה כל כך מהעבוה שלו, שהוא נדר נדר לעולם לא להתחתן, ולהקדיש את כל כולו לפיסול. יום אחד הוא מצא אבן - נהדרת. הוא סחב אותה אל הסטודיו, סתת וליטש, שבר והחליק, ויום אחד היא הייתה מוכנה. האישה הכי יפה שראה אי פעם. הוא עמד מול הפסל שבנה במשך שעות רבות ולא האמין עד כמה שהיא מושלמת ומדהימה. הוא החליט לקרוא לא גאלאתיאה - היפהפיה הישנה. הוא הביא לה בגדים ותכשיטים יקרים, הקיף אותה בפרחים ובכלובים של ציפורים שישמחו אותה, והיא, יפהפיה ומושלמת עמדה מולו כל יום ללא תזוזה. כשהיה מנשק את שפתיה, הרגיש את קור האבן. זה שבר את ליבו. פיגמאליון הפך למיואש לאט לאט. הוא הרגיש שהוא ממש מאוהב בפסל. הוא נזכר בנדר שנדר פעם, והצטער עליו. הוא נשבע לעצמו שיקדיש את חייו למציאת האישה שתהיה מושלמת כמו גאלאתיאה, ולה יינשא. עבר הזמן והגיע יום חג - חגה של האלה אפרודיטה, אלת היופי והאהבה. פיגמאליון הלך למקדשה של האלה והתפלל במשך שעות ארוכות עבור אישה בדמות הפסל שבנה. אפרודיטה הביטה בפסל המתפלל, ושמעה עד כמה הוא רוצה להתיר את הנדר שנדר, ועד כמה הוא אוהב את פסלו, והחליטה לבדוק את הפסל שבנה. ברגע שראתה את גאלאתיאה, נעתקה נשימתה. היא הייתה כל כך מושלמת! נראתה כל כך חייה מבעד לאבן, והכי חשוב, היא הייתה דומה לה שתי טיפות מים. פסל יפהפה כזה, אסור שיעמוד כך ללא ניע.. חשבה לעצמה. והפיחה בגאלאתיאה רוח חיים. כשחזר פיגמאליון הביתה, נשק כהרגלו לאהובתו. והרגיש ששפתיה לא היו נוקשות - הן היו רכות וחמות. גאלאתיאה פנתה אליו, וחייכה. זמן קצר אחר כך, הם נישאו. אפרודיטה הייתה אורחת הכבוד בחתונתם, וברכה אותם בחיים ארוכים ומאושרים, וכך היה. אז מה בעצם מעורב כאן? הוא, גבר פגוע רגשית מנשים, מחליט לעולם לא להתאהב יותר ומשקיע את כל כולו באהבה. היא, אשת הפנטזיות שלו. מצד אחד מושלמת, ומצד שני לא קיימת בכלל. והסוף? כמו שאני אוהב, שמח. אז אם הם הצליחו, אז גם אנחנו יכולים. סך הכל החברים/חברות שלנו לא עשויים מאבן..
זהו, חברים, שזה קצת התאחר אבל הנה זוג השבוע לפניכם. הסכיתו ושמעו: היה היה פעם פָסַל. שמו היה פיגמאליון. הוא היה צעיר ונאה ואהב את העבודה שלו. הוא פיסל במשך שנים רבות, ובכל פעם פיסל נשים יפהפיות. כל פסל שעשה היה יפה יותר מהפסל הקודם, והוא היה מבלה בסטודיו שלו את רוב שעות היום. למעשה, הוא עבד כל כך הרבה, ונהנה כל כך מהעבוה שלו, שהוא נדר נדר לעולם לא להתחתן, ולהקדיש את כל כולו לפיסול. יום אחד הוא מצא אבן - נהדרת. הוא סחב אותה אל הסטודיו, סתת וליטש, שבר והחליק, ויום אחד היא הייתה מוכנה. האישה הכי יפה שראה אי פעם. הוא עמד מול הפסל שבנה במשך שעות רבות ולא האמין עד כמה שהיא מושלמת ומדהימה. הוא החליט לקרוא לא גאלאתיאה - היפהפיה הישנה. הוא הביא לה בגדים ותכשיטים יקרים, הקיף אותה בפרחים ובכלובים של ציפורים שישמחו אותה, והיא, יפהפיה ומושלמת עמדה מולו כל יום ללא תזוזה. כשהיה מנשק את שפתיה, הרגיש את קור האבן. זה שבר את ליבו. פיגמאליון הפך למיואש לאט לאט. הוא הרגיש שהוא ממש מאוהב בפסל. הוא נזכר בנדר שנדר פעם, והצטער עליו. הוא נשבע לעצמו שיקדיש את חייו למציאת האישה שתהיה מושלמת כמו גאלאתיאה, ולה יינשא. עבר הזמן והגיע יום חג - חגה של האלה אפרודיטה, אלת היופי והאהבה. פיגמאליון הלך למקדשה של האלה והתפלל במשך שעות ארוכות עבור אישה בדמות הפסל שבנה. אפרודיטה הביטה בפסל המתפלל, ושמעה עד כמה הוא רוצה להתיר את הנדר שנדר, ועד כמה הוא אוהב את פסלו, והחליטה לבדוק את הפסל שבנה. ברגע שראתה את גאלאתיאה, נעתקה נשימתה. היא הייתה כל כך מושלמת! נראתה כל כך חייה מבעד לאבן, והכי חשוב, היא הייתה דומה לה שתי טיפות מים. פסל יפהפה כזה, אסור שיעמוד כך ללא ניע.. חשבה לעצמה. והפיחה בגאלאתיאה רוח חיים. כשחזר פיגמאליון הביתה, נשק כהרגלו לאהובתו. והרגיש ששפתיה לא היו נוקשות - הן היו רכות וחמות. גאלאתיאה פנתה אליו, וחייכה. זמן קצר אחר כך, הם נישאו. אפרודיטה הייתה אורחת הכבוד בחתונתם, וברכה אותם בחיים ארוכים ומאושרים, וכך היה. אז מה בעצם מעורב כאן? הוא, גבר פגוע רגשית מנשים, מחליט לעולם לא להתאהב יותר ומשקיע את כל כולו באהבה. היא, אשת הפנטזיות שלו. מצד אחד מושלמת, ומצד שני לא קיימת בכלל. והסוף? כמו שאני אוהב, שמח. אז אם הם הצליחו, אז גם אנחנו יכולים. סך הכל החברים/חברות שלנו לא עשויים מאבן..
