זה תורשתי!
ב``ה היום גיליתי שאני הבת של אבא שלי. זה נראה לי מצחיק. משעשע בצורה מזוכיסטית שכזו, לגלות את זה כך. אני זוכרת במעומעם את גיל ארבע שנים הזעיר. אחותי הגדולה הקניטה אותי וטענה שאני בכלל לא שייכת למשפחה, ואני - שתקתי. לא ידעתי מה אני יכולה לומר. תמיד ידעתי שאני שונה. תמיד הרגשתי לא שייכת, ואם היא אומרת – היא בטח יודעת יותר טוב. למען האמת כל העניין נראה מופרך מיסודו, מכיוון שאני הייתי היחידה שהייתה לה תעודת לידה, אבל אחותי טענה שזה דווקא הגורם החשוד ביותר, שהתעודה היא רק כיסוי לסיפור האימוץ שמסתתר מאחור. כשחושבים על זה עכשיו, כנראה שהיא קראה יותר מדי ספרי שרלוק הולמס באותה תקופה, אך אני לא יכולתי לדעת על כך שכן אז עוד לא ידעתי לקרוא. אחר כך גדלתי. למדתי לקרוא, למדתי לכתוב, למדתי להמשיך לשתוק כשצריך ולהסכים עם הדברים הלא נכונים. הגעתי למגמת ביולוגיה ולמדתי על סוגי דם וחשיבותם לאנושות המתפתחת (נראה לי שמכאן נולדה שנאתי לבדיקות דם למינהן וחיבתי לדרקולה). בדפי העבודה שהמורה שלנו חילקה תמיד היו שאלות מעצבנות שכאלו שחזרו על עצמן. שאלות מסגנון ה: נניח שהאב הוא סוג דם A והאם היא סוג דם B ושניהם נהרגו במכת ברק בלתי צפויה. אם יבוא אדם בעל סוג דם O – האם הוא יוכל לטעון שהוא ילדם או שמא הכל יתגלה כמזימה מזויפת? השיעורים הללו עשו לי סיוטים (מעולם לא חשבתי על האפשרות שאפשר למות מברק).הלכתי לאימא שלי ושאלתי אותה בנימוס איזה סוג דם יש לי. היא לא ידעה. זה היה קצת חשוד, איזו אימא לא יודעת מהו סוג הדם של בתה??? כשחושבים על זה עכשיו, כנראה שקראתי יותר מדי ספרי שרלוק הולמס באותה תקופה. אבל לא יכולתי לשים לב לדבר שכן חשיבה לא הייתה בדיוק הצד החזק שלי באותה תקופה, או מתישהו בכלל אם חושבים על זה. אחר כך היו דברים דומים. סדרות טלוויזיה מפוקפקות שהראו מקרים של ירושות שבוטלו בגלל גילויים מדהימים. כתבות בעיתונים. ספרים. סרטים. זה רדף אחריי. התחלתי לחשוש מהיום הזה שיבוא. שההורים שלי ישבו לצידי ויפלטו תוך כדי שתית קפה של בוקר: ``דרך אגב, את לא ממש הבת שלנו``. תהיתי אם במקרה כזה אצליח להציל את שרידי שפיותי הנפשית או שמא אובד כליל בנבכי הכאוס של השיגעון. כשחושבים על זה כעת, נדמה לי שאיבדתי את עצמי שם לפני זמן רב, אף אחד פשוט לא טרח לשים לב. ואז, הכל נשבר בבום אחד גדול. אני הבת של אבא שלי, בעליל, ללא שום צל של ספק. וזה לא בגלל העיניים התואמות שלנו, או גומות החן הזהות כשאנחנו מחייכים. אלו ראיות נסיבתיות בלבד. אני הבת של אבא שלי וזו הסיבה היחידה שאני נושאת מחלה תורשתית זהה למחלה שהוא נושא. אני עומדת למות לפני שאגיע לגיל 45. כשחושבים על זה באמת זה לא כל כך נורא. לפחות ניצחתי את אחותי באחד מהקרבות המילוליים שלנו, אפילו מבלי להתאמץ. כשחושבים על זה באמת זה לא כל כך נורא. עכשיו אוכל למות מאושרת, בהנחה שהשפיות צופנת אושר בחובה. אני הבת של אבא שלי. הידד לממציא תורת הגנטיקה! הועלה על הכתב ע``י הסופרת הכי טובה שאני מכיר- © S .B. Laufer
ב``ה היום גיליתי שאני הבת של אבא שלי. זה נראה לי מצחיק. משעשע בצורה מזוכיסטית שכזו, לגלות את זה כך. אני זוכרת במעומעם את גיל ארבע שנים הזעיר. אחותי הגדולה הקניטה אותי וטענה שאני בכלל לא שייכת למשפחה, ואני - שתקתי. לא ידעתי מה אני יכולה לומר. תמיד ידעתי שאני שונה. תמיד הרגשתי לא שייכת, ואם היא אומרת – היא בטח יודעת יותר טוב. למען האמת כל העניין נראה מופרך מיסודו, מכיוון שאני הייתי היחידה שהייתה לה תעודת לידה, אבל אחותי טענה שזה דווקא הגורם החשוד ביותר, שהתעודה היא רק כיסוי לסיפור האימוץ שמסתתר מאחור. כשחושבים על זה עכשיו, כנראה שהיא קראה יותר מדי ספרי שרלוק הולמס באותה תקופה, אך אני לא יכולתי לדעת על כך שכן אז עוד לא ידעתי לקרוא. אחר כך גדלתי. למדתי לקרוא, למדתי לכתוב, למדתי להמשיך לשתוק כשצריך ולהסכים עם הדברים הלא נכונים. הגעתי למגמת ביולוגיה ולמדתי על סוגי דם וחשיבותם לאנושות המתפתחת (נראה לי שמכאן נולדה שנאתי לבדיקות דם למינהן וחיבתי לדרקולה). בדפי העבודה שהמורה שלנו חילקה תמיד היו שאלות מעצבנות שכאלו שחזרו על עצמן. שאלות מסגנון ה: נניח שהאב הוא סוג דם A והאם היא סוג דם B ושניהם נהרגו במכת ברק בלתי צפויה. אם יבוא אדם בעל סוג דם O – האם הוא יוכל לטעון שהוא ילדם או שמא הכל יתגלה כמזימה מזויפת? השיעורים הללו עשו לי סיוטים (מעולם לא חשבתי על האפשרות שאפשר למות מברק).הלכתי לאימא שלי ושאלתי אותה בנימוס איזה סוג דם יש לי. היא לא ידעה. זה היה קצת חשוד, איזו אימא לא יודעת מהו סוג הדם של בתה??? כשחושבים על זה עכשיו, כנראה שקראתי יותר מדי ספרי שרלוק הולמס באותה תקופה. אבל לא יכולתי לשים לב לדבר שכן חשיבה לא הייתה בדיוק הצד החזק שלי באותה תקופה, או מתישהו בכלל אם חושבים על זה. אחר כך היו דברים דומים. סדרות טלוויזיה מפוקפקות שהראו מקרים של ירושות שבוטלו בגלל גילויים מדהימים. כתבות בעיתונים. ספרים. סרטים. זה רדף אחריי. התחלתי לחשוש מהיום הזה שיבוא. שההורים שלי ישבו לצידי ויפלטו תוך כדי שתית קפה של בוקר: ``דרך אגב, את לא ממש הבת שלנו``. תהיתי אם במקרה כזה אצליח להציל את שרידי שפיותי הנפשית או שמא אובד כליל בנבכי הכאוס של השיגעון. כשחושבים על זה כעת, נדמה לי שאיבדתי את עצמי שם לפני זמן רב, אף אחד פשוט לא טרח לשים לב. ואז, הכל נשבר בבום אחד גדול. אני הבת של אבא שלי, בעליל, ללא שום צל של ספק. וזה לא בגלל העיניים התואמות שלנו, או גומות החן הזהות כשאנחנו מחייכים. אלו ראיות נסיבתיות בלבד. אני הבת של אבא שלי וזו הסיבה היחידה שאני נושאת מחלה תורשתית זהה למחלה שהוא נושא. אני עומדת למות לפני שאגיע לגיל 45. כשחושבים על זה באמת זה לא כל כך נורא. לפחות ניצחתי את אחותי באחד מהקרבות המילוליים שלנו, אפילו מבלי להתאמץ. כשחושבים על זה באמת זה לא כל כך נורא. עכשיו אוכל למות מאושרת, בהנחה שהשפיות צופנת אושר בחובה. אני הבת של אבא שלי. הידד לממציא תורת הגנטיקה! הועלה על הכתב ע``י הסופרת הכי טובה שאני מכיר- © S .B. Laufer