אורסולה אנדרס
New member
זה מתחיל להיות מטורף !
ההמשך בבלוג שבחתימה שלי ! שווה ! רונה התעוררה בבהלה משהו כמו עשר דקות לפני צלצול השעון המעורר. זה היה כל-כך לא אופיני לה. כל-כך לא אופיני לה, עד שלא ידעה מה לעשות בזמן הזה. לצאת מהמיטה? לפתוח את התריס ? כזאת היתה רונה. לא ידעה איך להתמודד עם מה שלא צפוי. ממש כמו ילדים, שכל הזמן אומרים לנו כמה חשובה להם היציבות. היא החליטה להשאר במיטה. אחרי הכל, הבת שלה אצל אביה היום. גם זה סוג של חופש. מוחה של רונה ניסה למלא את החלל הבלתי צפוי בזמן. זכרונות ילדות החלו להציף אותה. פתאום היא נזכרה כיצד הילדים בכיתה היו לועגים לה בשל שמה המוזר, ..בשנות השבעים והשמונים, `רונה` היה שם של חצי בן-חצי בת. היא נזכרה בבולדוג שנתפס בראשו בסורגים הירוקים של בית הספר, בילדים שיידו בו אבנים ללא רחם. היא נזכרה באותה הפעם כשהתעלפה באמצע צפירת יום-הזיכרון, או אולי יום-השואה, וכיצד התעוררה ומעליה כל השכבה צוחקת, או אולי בוכה. היא נזכרה בגליה שתמיד היתה מבקשת חצי מהכריך שלה. היא נזכרה בבית אביה. היא נזכרה בתמונה של דוד יעקב, ואיך לא הבינה במשך שנים למה הוא לא בא לבקר, אחרי הכל הוא בסך הכל `נפל` במלחמה. היא נזכרה בחדר שלה, בכוננית שמדי פעם היתה מקבלת את השפיץ שלה בראש. הסדין הנעים עם האיורים של הסוסים הדוהרים בשחור ולבן. היא נזכרה בשמיכה הרכה שלה, בדוביק הדב הנכה שאיבד את ידו הימנית. ב`ליצן המחייך` שהיה תלוי מעל מיטתה.היא נזכרה בפעם הראשונה שגילתה את איבר מינה, וכמה נעים לגעת שם. היא זכרה את ההתרגשות למגע אצבעה בשיער הערווה הרך שזה עתה החל לצמוך שם, מעל שפתיה, כאילו להסתיר אותן... היא יכלה להרגיש איך פניה מאדימים מהתרגשות ככל שהיא צוללת עמוק יותר אל תוך עולם הילדות, עולם התום והגילויים שבו. היא נזכרה כיצד היתה ממתינה, שוכבת דרוכה במיטתה, לנעימת הפתיחה של `שושלת`, כמו האצנים הדרוכים על האספלט, ממתינים ליריית ההזנקה. נעימת הפתיחה של הסדרה, היתה לה יריית ההזנקה הפרטית. היא היתה שולחת את כף ידה הקטנה למטה, ומתחילה לשפשף בעדינות. מעסה במעגלים, לא ממש מודעת לאיברים שהיא מעסה. היא נזכרת, זוכרת, איך לילה אחד גילתה את הרטיבות שפרח לב-הזהב הקטן שלה מפריש לכבודה. הרטיבות הזו כל כך הפחידה אותה. כל כך גירתה אותה עד שהיתה זו הפעם הראשונה שהיא חשה אביונה מה היא. היא ממש לא זוכרת את הצרחה, אבל היא זוכרת את אבא שלה נכנס בריצה לחדרה ושואל האם הכל בסדר. היא זוכרת את הלילה ההוא אחרי הגמירה הראשונה. איך צפתה בצלליו של התריס בחדרה עולים ויורדים עם כל מכונית שעברה בשכונה. היא זוכרת כמה טוב ישנה בלילה הזה וכיצד לא התעוררה בבוקר שלמחרת, מהשעון המעורר. גררר. גררר. גררר. גררר. שומעת- לא שומעת- שומעת את הצילצול. גררר. גררר. הפעם היה זה השעון המעורר שקרא לה לצאת מהמיטה ולהתארגן לעוד יום שיגרה במשרד. הבוקר היא תסרב לו. הבוקר לא תצא לעבודה. - - אבנר שתמיד הגיע ראשון למשרד היה זה שקיבל את הטלפון ממנה. `אני לא מרגישה טוב`..`לא אוכל להגיע היום לעבודה` אמרה רונה. אבנר שלא ידע את נפשו מאכזבה לא אמר מילה וטרק. הכל יצטרך להידחות ליום אחר, חשב לעצמו...
ההמשך בבלוג שבחתימה שלי ! שווה ! רונה התעוררה בבהלה משהו כמו עשר דקות לפני צלצול השעון המעורר. זה היה כל-כך לא אופיני לה. כל-כך לא אופיני לה, עד שלא ידעה מה לעשות בזמן הזה. לצאת מהמיטה? לפתוח את התריס ? כזאת היתה רונה. לא ידעה איך להתמודד עם מה שלא צפוי. ממש כמו ילדים, שכל הזמן אומרים לנו כמה חשובה להם היציבות. היא החליטה להשאר במיטה. אחרי הכל, הבת שלה אצל אביה היום. גם זה סוג של חופש. מוחה של רונה ניסה למלא את החלל הבלתי צפוי בזמן. זכרונות ילדות החלו להציף אותה. פתאום היא נזכרה כיצד הילדים בכיתה היו לועגים לה בשל שמה המוזר, ..בשנות השבעים והשמונים, `רונה` היה שם של חצי בן-חצי בת. היא נזכרה בבולדוג שנתפס בראשו בסורגים הירוקים של בית הספר, בילדים שיידו בו אבנים ללא רחם. היא נזכרה באותה הפעם כשהתעלפה באמצע צפירת יום-הזיכרון, או אולי יום-השואה, וכיצד התעוררה ומעליה כל השכבה צוחקת, או אולי בוכה. היא נזכרה בגליה שתמיד היתה מבקשת חצי מהכריך שלה. היא נזכרה בבית אביה. היא נזכרה בתמונה של דוד יעקב, ואיך לא הבינה במשך שנים למה הוא לא בא לבקר, אחרי הכל הוא בסך הכל `נפל` במלחמה. היא נזכרה בחדר שלה, בכוננית שמדי פעם היתה מקבלת את השפיץ שלה בראש. הסדין הנעים עם האיורים של הסוסים הדוהרים בשחור ולבן. היא נזכרה בשמיכה הרכה שלה, בדוביק הדב הנכה שאיבד את ידו הימנית. ב`ליצן המחייך` שהיה תלוי מעל מיטתה.היא נזכרה בפעם הראשונה שגילתה את איבר מינה, וכמה נעים לגעת שם. היא זכרה את ההתרגשות למגע אצבעה בשיער הערווה הרך שזה עתה החל לצמוך שם, מעל שפתיה, כאילו להסתיר אותן... היא יכלה להרגיש איך פניה מאדימים מהתרגשות ככל שהיא צוללת עמוק יותר אל תוך עולם הילדות, עולם התום והגילויים שבו. היא נזכרה כיצד היתה ממתינה, שוכבת דרוכה במיטתה, לנעימת הפתיחה של `שושלת`, כמו האצנים הדרוכים על האספלט, ממתינים ליריית ההזנקה. נעימת הפתיחה של הסדרה, היתה לה יריית ההזנקה הפרטית. היא היתה שולחת את כף ידה הקטנה למטה, ומתחילה לשפשף בעדינות. מעסה במעגלים, לא ממש מודעת לאיברים שהיא מעסה. היא נזכרת, זוכרת, איך לילה אחד גילתה את הרטיבות שפרח לב-הזהב הקטן שלה מפריש לכבודה. הרטיבות הזו כל כך הפחידה אותה. כל כך גירתה אותה עד שהיתה זו הפעם הראשונה שהיא חשה אביונה מה היא. היא ממש לא זוכרת את הצרחה, אבל היא זוכרת את אבא שלה נכנס בריצה לחדרה ושואל האם הכל בסדר. היא זוכרת את הלילה ההוא אחרי הגמירה הראשונה. איך צפתה בצלליו של התריס בחדרה עולים ויורדים עם כל מכונית שעברה בשכונה. היא זוכרת כמה טוב ישנה בלילה הזה וכיצד לא התעוררה בבוקר שלמחרת, מהשעון המעורר. גררר. גררר. גררר. גררר. שומעת- לא שומעת- שומעת את הצילצול. גררר. גררר. הפעם היה זה השעון המעורר שקרא לה לצאת מהמיטה ולהתארגן לעוד יום שיגרה במשרד. הבוקר היא תסרב לו. הבוקר לא תצא לעבודה. - - אבנר שתמיד הגיע ראשון למשרד היה זה שקיבל את הטלפון ממנה. `אני לא מרגישה טוב`..`לא אוכל להגיע היום לעבודה` אמרה רונה. אבנר שלא ידע את נפשו מאכזבה לא אמר מילה וטרק. הכל יצטרך להידחות ליום אחר, חשב לעצמו...