זה לא עובר.

[אור העצובה]

זה לא עובר.

11 חודשים חלפו ואני מרגישה בסחרור בלתי פוסק ובעיקר- מפחיד. מצד אחד עדיין לא מפנימה ולא מעכלת. אמא מתה. זה אמיתי וזה קרה הרי הייתי שם.. לא מעיזה להביט בתמונות שלה. פסיכית אני. לא מסוגלת. מנסה לשחזר את הקול שלה ופוחדת לא להצליח. יש רגעים של כמעט הנאה שאני חווה ואז מגיעים רגשות האשם וזה הכי נורא- טיך את מעיזה ליהנות כשאמא שלך באדמה? כל כך מהר שכחת אותה? איך יכול להיות שאנחנו ממשיכים? ולא מדובר באדם שסבל ממושכות- חודש וגמרנו. סרטן סטייל שפעת. והשלכות- גם אותי ישכחו הילדים כל כך מהר? ומה עם אבא הדועך שפתאום מצאתי את עצמי מטפלת בו אחרי שנים של יחסים מרוחקים? כשהוא ימות מה אני ארגיש? ובנו כמה כל הכותבות כאן? אני בת 46 השבוע לא מרגישה ולא נראית בכלל. אמא הייתה בת 73. באיזה גיל האבל הוא לגיטימי? האם הייתי רוצה לראות אותה בת 80 מזדקנת וקמלה? אולי עדיף להפרד כשהיא באיבה זקופה ותמירה? מישהי עוד מרגישה כמוני לפעמים?

 

[טל אז]

אני כל כך מזדהה עם מה שכתבת. בת 24 ומרגישה כמוך. אין גיל לאבל...
אני זוכרת שהייתי עושה ספורט, עד שהתגנבה לי מחשבה ש"איך אני מסוגלת להשקיע בשרירים של הידיים שלי, הרי היא הייתה מחוררת לגמרי".
כל פעם שקצת נהניתי כעסתי על עצמי שהיא מתה ואני שמחה. זה הרי לא יכול ללכת ביחד.
איכשהו הצלחתי להיפרד קצת מהייסורי מצפון. אבל אני מבינה אותך מאוד..

 

[אור העצובה]

לטל

תודה על התגובה. לפעמים יש הרגשה שכבר מגיעים לידי כתיבה מהלב וזה כאילו לא מגיע לאף אחד אז שוב - תודה. את בת 24. ילדה. עוד תיהני הרבה בחיים- מאחלת לך מכל הלב. אמא תמיד תישאר שם. עם הזכרונות היפים וזכרונות הסוף האכזריים. פשוט הבנתי עכשיו- עוד לא שנה- שהחוויה הזאת של אבדן אם מקרוב היא חוויה משנת חיים. השתנתה לי תפיסת העולם. יודעת ש"החיים חזקים" "חייבים להמשיך" וכל הפראשות המאוד נכונות האלה אבל אני נחלשת בפנים ושואלת למה בעצם צריך... ריאתי מה זה סוף. אין כלום. כמו נר שדועך. חיים שלמים מתמוססים לזכרונות של הקרובים ומתפוגגים אצל הקרובים פחות, וזה כואב כל כך. אז בעצם כל המרדף היומיומי הזה- לימודים, תארים, הישגים, בשביל מה אם הסוף כבר קבוע מראש- אסור ליפול למקום הזה אבל תופס אותי יותר מידי. אני- הישגית שכמותי נכנעת לאט. לילדים אני כמובן שומרת על הכללים של ללכת בתלם אבל יודעת שהכי חשוב זה בריאות ומזל.

 

[אשבל1]

אור יקרה

זה בהחלט מגיע, לא תמיד יודעים בדיוק מה לומר, לפעמים קוראים נשארים עם הדברים, חושבים עליהם, לעיתים מגיבים ולעיתים לא, מסכימה איתך שבהחלט נעים לקבל תגובה, אז כן אלו החיים והשאלות שהעלית לא פשוטת , אני חושבת שהעיקר למצוא את חצי הכוס המלאה , ולהנות מהטוב שקיים, ויש לא מעט , לא?

שולחת לך חיבוק , ומקווה שתמשיכי לכתוב ולעדכן..

 

[dancing inthe rain]

ווואי מזדהה לגמרי

אני גם לא מסוגלת להביט על התמונות וחרדה מכך ששכחתי את קולה...
אני לא מצליחה לשחזר את הקול שלה ולדמיין אותו בראש, אבל אני לא חושבת שאפשר לעשות את זה עם קול של אנשים....

מצד שני חלמתי שהיא התקשרה אלי ודיברנו בטלפון ושמעתי את הקול שלה היטב! תבקשי ממני עכשיו לשחזר שוב אני לא אצליח אבל ברגע ששמעתי זיהיתי.

 

[orsal]

כל כך מזדהה עם מה שכתבת

השבוע חשבתי אוי אני לא זוכרת את קולה. לא יכולה להאמין שאני לא שומעת אותו יותר. אפילו בחלומות היא מופיעה לי רק לעיתים רחוקות. (לפחות באלו שאני זוכרת...)
לא מסוגלת למחוק את מספרי הטלפון/פלאפון שלה מהפלאפון שלי.
אוף אם רק יכולתי לקבל עוד קצת זמן איתה.