לכולם....../images/Emo70.gif../images/Emo70.gif../images/Emo70.gif../images/Emo23.gif
ראשית, תודה על התמיכה והתגובות החמות, זה מחמם ת´לב. קשה לי מאוד לסכם בקצרה את המצב שלי ולמה אני לא יכולה לחשוב ככה, אלא אחרת, ולמה זה וזה וזה... אני בת 18, כמעט. התפתחה אצלי אכילה כפייתית בערך מגיל חמש, ומאוד לא ברור למה. בכיתה ב´, וכך כתוב בתעודה שלי, חלום חיי היה להיות רזה, בכיתה ד´, התחלתי לרצות להתאבד (ילדה בכיתה ד!!!), בכיתה ו´, התחלתי להבין שאני "שונאת את עצמי ושאני אפס" בכיתה ח´, הבנתי באופן ברור שיש לי הפרעות אכילה. בכיתה י´, התחלתי ללכת לפסיכיאטרית, ולקחת כדורים לטיפול בדיכאון. בכיתה י"א, אושפזתי במחלקה פסיכיאטרית. ומיותר לציין שלאורך כל שנות ילדותי, סבלתי מהילדים סביבי... אני לא יכולה "לעבור את זה הלאה"....זה לא עובד ככה... אני מבינה עד כמה אני תלויה באוכל. עשיתי שינויים קיצוניים בחיי, לטובה, במשך השנה האחרונה, דבר אחד לא הייתי מסוגלת לשנות - האכילה שלי. המשקל הגדול ביותר שהשלתי מעליי אי פעם היה 18 קילוגרמים, וגם זה היה בדיאטה שנכפתה עליי כשהייתי מאושפזת. מדובר בהפרעות אכילה, שגרמו להשמנה, לדימוי עצמי הרבה מתחת לרצפה, בשנאה עצמית, בדיכאון קשה. בכאב, כאב, כאבבבבבב. כבר שנתיים וחצי, אני בין בולמית - לסתם אכלנית כפייתית, כבר שנתיים וחצי שאני מקיאה. הייתי באלפי טיפולים בחיי, ואני נמצאת במצב בו אני מצד אחד לא מסוגלת לקבל עצמי, בשום אופן כמו שאני, מצד שני, אין לי כוחות להתמודד עם דיאטה (וזה לא שלא ניסיתי ממש קשה), הביטחון העצמי שלי עלה בשנה האחרונה, אבל במעט. אין לי שום דרך לאהוב את עצמי כל עוד אני במצב הזה, ומדובר על שמנה, שמנה, לא סתם.... אני באמת בגיל מסובך וקשה, ואני עוד נאלצתי לעבור אותו קשה עוד יותר, הבעיה היא, שכל החיים, מאז שאני זוכרת משהו מעצמי, האוכל היה אצלי בעייתי מאוד מאוד מאוד. זה משהו, לא זמני, אלו החיים שלי בעצם. לגבי גברים ועבודה ומשפחה... אני יודעת, אני יודעת שיש שמנים שמשגשגים, אבל אני?.... אני שואלת את עצמי.. ובאמת, ובכנות, אני באמת מרגישה שלא תהיה לי אהבה, ולא משפחה, ואני כל כך מפחדת להשאר לבד... אין ספק, שהייתי רוצה לפתור את זה בדרך כלשהיא, או לרזות, או לאהוב את עצמי, אבל אני לא מצליחה... ועד אז... תודה שאתם פה, וכאלה מקסימים... סלין.
