"זה לא את, זה אני"
היי, אני מקווה שהגעתי למקום הנכון - אשמח לקצת תמיכה ודעתכם בנושא (זה קצת ארוך, איתכם הסליחה): אני (24) וחבר שלי (26) חתכנו לאחר זוגיות נפלאה של שלוש שנים. יותר נכון - הוא נפרד ממני, אבל אני מרגישה מאוד פגועה באופן שזה נעשה - בצורה מאוד אגואיסטית וחד-צדדית. זהו הקשר הרציני הראשון שהיה לי עם מישהו ובמהלך כל התקופה שהיינו ביחד עברנו משברים לא קלים (מעבר מהדירה במרכז לבית ההורים בצפון למשך 5 חודשים, טיול בחו"ל במשך חודשיים אחד-על-אחד). כאשר היינו כמעט שנה ביחד, עקב התחלת הלימודים שלו, הוא הציע לי לעבור לגור איתו ואני, שבדיוק רציתי כבר לצאת מהבית ראיתי בכך הזדמנות פז. אז גרנו ביחד שנתיים, במהלכן אפשר לומר שהיו קצת טאקלים אבל בגדול אני יכולה להגיד שהלך די חלק (הסתדרנו עם ההוצאות, היינו מבלים בחוץ מדי פעם או רואים סרט בבית ואוכלים ארוחות שישי ביחד). לכאורה הכל היה מושלם, עד ש---- לפני שנה וחצי הוא בא אליי ביציאה של "אני לא יכול יותר להיות בקשר הזה איתך, אנחנו שונים מדי זה מזה, אני רואה את עצמי כבר אחרי דוקטורט ואת סתם פה עומדת במקום (באותה התקופה רק עבדתי)" והוא אמר לי שהוא לא מרגיש כלפיי את מה שהוא הרגיש כשהתחלנו לצאת. הייתי ממש בשוק מהדברים שהוא אמר, בעיקר כי הוא אדם מאוד סגור ולא מראה רגשות או חולק דברים אישיים - בדיעבד זה משהו שממש הייתי צריכה לשים לב אליו כי מתוך התמימות שלי שרציתי מאוד שהקשר יצליח כנראה העדפתי להדחיק את זה. בכל מקרה, יצא שנפרדנו ליום-יומיים של סופ"ש ואז הוא התקשר אליי והביע חרטה, ביקש שאני אחזור. מאז חזרנו לגור יחד עוד שנה וקצת, הספקתי לעשות מכינה ללימודים ובשעה טובה התקבלתי. שנינו היינו במין אופוריה כזאת של "יהיה בסדר ונתגבר על המרחק" כי הוא לומד בדרום ואני במרכז. אני לא אשקר - היו רגעים של שגרה עגומה, בקושי היה סקס בתקופה של לפני שהתחלתי ללמוד (פעם בשבוע פחות או יותר). ברגע שיצאתי מהדירה התחיל נתק חד צצדי. אני הייתי מתקשרת יותר והוא בקושי או שלא תמיד היה עונה. בסופו של דבר יצא ככה שאני באתי יותר והוא היה אצלי רק פעם אחת. שמתי לב שלא ממש אכפת לו אם לא נתראה כל שבוע בסופ"ש. הוא היה יותר בגישה של ותרנות לכאורה "תעשי מה שטוב לך ואל תרגישי צורך להגיע אם לא מסתדר לך". אני מודה שהיו הרבה נקודות אדומות שהייתי צריכה לשים לב אליהם אבל איכשהו האמנתי שהמרחק יקרב ושנמשיך לקיים זוגיות יציבה עד כמה שאפשר. אז מסתבר שלא: בחודש האחרון זה הגיע לשיא שלא דיברנו כמה ימים, כאילו חיכיתי שיתקשר אליי וממש היה נראה שלא אכפת לו. באחת הפעמים שבאתי אליו ניסיתי לפתוח את הנושא של המרחק - איך זה משפיע עליו, איך הוא מרגיש לגבי זה, האם הוא מתגעגע. כמובן שהתמדתי להגיד לו כל הזמן כמה אני מתגעגעת וכמה אני אוהבת אותו. הוא יודע וגם אני יודעת שהוא אוהב אותי אבל משהו שם השתבש. הוא אמר לי "אם אני אגיד לך שאני לא מתגעגע, מה תגידי?" יותר בקטע של "אני לא חושב על זה". אני יודעת שהוא נכנס לתקופה מאוד לחוצה של לימודים ועבודה ועכשיו צריך להחזיק את הדירה לבד. אבל איפשהו די איבדתי את עצמי - איפה אני בכל העסק הזה? לא מגיע לי להיות נאהבת? מחוזרת? בסופו של דבר הוא התקשר אליי השבוע ואמר לי שהוא עובר איזשהו תהליך עם עצמו, שזה לא קשור אליי ושהוא לא יכול להיות יותר בקשר מחייב איתי, הוא מרגיש שזה מגביל אותו (למרות שאני נותנת לו את כל הספייס שבעולם), הוא אמר שהוא מאוד מאוד אוהב אותי ומאוד אכפת לו ממני אבל העובדה שהוא לא יכול לצאת עם אחרות ולדבר עם אחרות מפריעה לו. בכל זאת הוא אמר שהוא רוצה אותי בחיים שלו אז אמרתי לו שאין דברים כאלה ואו שהוא איתי או שלא. רציתי כבר לנסוע אליו למחרת כדי לסגור דברים והוא רשם לי ש"צריך לעבד קצת את הדברים" והוא יבוא אליי לדבר איתי במרכז. כשהוא הגיע הוא היה ממש נחוש בדעתו לסיים את הקשר, שפכתי בפניו את הלב, אמרתי לו שזה לא פייר ושהוא לא נתן אפילו צ'אנס. אני יודעת שהוא עובר עכשיו טיפול פסיכולוגי ושהוא מתמודד עם משהו אבל הוא לא היה מוכן שאני אהיה לצידו. הוא אמר שהאהבה שהוא מרגיש כלפיי עכשיו היא אפלטונית (לדעתי זה שקר גס כי אני יודעת שהוא אוהב אותי וחוץ מזה שהיה סקס ממש טוב לפני שבועיים כשהייתי אצלו וראיתי כמה תשוקה ואהבה יש בקשר ולא רק במובן מיני ופיזי). הוא אמר לי שמגיע לי מישהו שייתן לי את ה100% ולא פחות כי אני בחורה מדהימה ומגיע לי את הטוב ביותר, אבל לא האמנתי למה שהוא אמר. אני מרגישה שיש עוד בנות בתמונה והמרחק רק החמיר את המצב, עצם זה ש"החוזה" הזוגי ביננו השתנה ואנחנו כבר לא גרים ביחד. אני מרגישה שהוא פשוט עקר לי את הלב מהמקום ושלא אוכל להתאהב יותר במישהו אחר כמו שהתאהבתי בו. אני יודעת בתוכי שהוא בטוח מדבר עם אחרות. אני פוחדת להתחיל עכשיו מחדש ולא יודעת גם אם יעברו כמה חודשים או כמה שנים אם אי פעם אוכל לאהוב מישהו בצורה כזאת. גם העובדה שהוא פשוט בא וחתך ככה כאילו כלום לא היה ביננו בשלוש שנים האלה (שבהם ממש התחברתי עם המשפחה שלו ונעשיתי בת בית). אני מרגישה שהוא בגד בי נפשית כי נתתי לו את הכל. חברה טובה שלי אמרה לי כבר פעם שאני צריכה לבלוש אחריו אבל מעולם לא חשבתי או ראיתי עליו שהוא בוגדני - להיפך, אנחנו סיכמנו שנהיה כנים אחד עם השני ושאם קורה משהו כזה אז עדיף לחתוך מאשר לבגוד. כנראה שהייתי מאוד תמימה כי החלטתי לעשות חיפוש ואכן מצאתי הודעה שלו שהתאריך פרסום מתאים בול לתקופה שהוא נפרד ממני לפני שנה וחצי: מה עושים 26/03/10 19:17 אז. אני גר עם חברה שלי כבר כמעט חצי שנה (ביחד כמעט שנה וחצי). אני אוהב אותה. מאוד. היא עושה אותי מאושר. היא אוהבת אותי מאוד. אבל... לאחרונה פגשתי מישהי, נעשינו ידידים טובים ואין ספק שניצוצות עפים בינינו. אנחנו מקניטים אחד את השני כל הזמן, כל החברים מסביבנו רואים שאכפת לנו אחד מהשני, ושאנחנו מתאימים. אני פשוט קרוע. אני רוצה אותה בטירוף, אבל אני אוהב את חברה שלי, לא רוצה לפגוע בה. לא רוצה להיפרד ממנה. אבל אני לא יכול שלא להימשך לבחורה הזאת; לא רק בקטע של חרמנות, מה שמטריף אותי זה שבזמן האחרון אני מרגיש משהו מאוד חזק כלפיה. אין לי מושג מה לעשות. כנראה שהלב האנושי הוא לא רק סקרן, אלא רוצה מה שהוא רוצה בלי להתחשב במקום בו אתה נמצא. הידידות גם כן מסבכת את העניין אני גם לא רוצה לסכן את הידידות שלנו, אני משוגע על הבחורה הזאת. אני אשכרה חושב עליה כל היום, היא מופיעה לי בחלומות (ואני כמעט אף פעם לא זוכר חלומות). פאק. נראה כאילו יש לי שתי אופציות, לא מציח להחליט מה יותר גרוע: להמר על כל הקופה, להקריב את הזוגיות (הנפלאה) שבניתי עם חברה שלי ולנסות עם הבחורה הזאת. 30/03/10 14:54 באיזשהוא מקום אני מרגיש שפשוט לקבור את הרגשות שלי כלפי הבחורה הזו זה עוול לי ולחברה שלי; אני חושב על הבחורה הזו כל הזמן, אפילו כשאני עם חברה שלי (ולא רק בקטע מיני). אני פשוט ח י י ב לדעת מה יקרה איתי ואיתה... איך זה יהיה להיות איתה... אני ממש לא רוצה לבגוד בחברה שלי, ומהיום הראשון שהתחלנו לצאת, הרבה לפני שנהפכנו לזוג, סיכמנו שאומרים אחד לשני רק את האמת. אם רוצים לצאת אם מישהו אחר אומרים קודם, לא בוגדים. חלק ממה שקורע אותי זה ההרגשה שאני משקר לחברה שלי. וזה ממש גורם לי להרגיש רע. **או** לבלוע את הרגשות שלי ולהחרט על זה הרבה זמן. אני מרגישה ממש נבגדת ולא מוערכת, אני ממש שבורה ולא יודעת איך אני אוכל לבנות את עצמי מחדש. אני מרגישה בתוכי שהוא לא רצה לחתוך איתי וכנראה יש עוד סיבות. חשוב לציין שההורים שלו היו מאוד תומכים ואמא שלו נורא התאכזבה ממה שקרה ואפילו שלחה לי הודעה שהם מאוד אוהבים אותי ומצטערים שזה קרה. בכל מקרה, הרגשתי צורך לפרוק כאן את הדברים, מקווה שזה המקום הנכון.
היי, אני מקווה שהגעתי למקום הנכון - אשמח לקצת תמיכה ודעתכם בנושא (זה קצת ארוך, איתכם הסליחה): אני (24) וחבר שלי (26) חתכנו לאחר זוגיות נפלאה של שלוש שנים. יותר נכון - הוא נפרד ממני, אבל אני מרגישה מאוד פגועה באופן שזה נעשה - בצורה מאוד אגואיסטית וחד-צדדית. זהו הקשר הרציני הראשון שהיה לי עם מישהו ובמהלך כל התקופה שהיינו ביחד עברנו משברים לא קלים (מעבר מהדירה במרכז לבית ההורים בצפון למשך 5 חודשים, טיול בחו"ל במשך חודשיים אחד-על-אחד). כאשר היינו כמעט שנה ביחד, עקב התחלת הלימודים שלו, הוא הציע לי לעבור לגור איתו ואני, שבדיוק רציתי כבר לצאת מהבית ראיתי בכך הזדמנות פז. אז גרנו ביחד שנתיים, במהלכן אפשר לומר שהיו קצת טאקלים אבל בגדול אני יכולה להגיד שהלך די חלק (הסתדרנו עם ההוצאות, היינו מבלים בחוץ מדי פעם או רואים סרט בבית ואוכלים ארוחות שישי ביחד). לכאורה הכל היה מושלם, עד ש---- לפני שנה וחצי הוא בא אליי ביציאה של "אני לא יכול יותר להיות בקשר הזה איתך, אנחנו שונים מדי זה מזה, אני רואה את עצמי כבר אחרי דוקטורט ואת סתם פה עומדת במקום (באותה התקופה רק עבדתי)" והוא אמר לי שהוא לא מרגיש כלפיי את מה שהוא הרגיש כשהתחלנו לצאת. הייתי ממש בשוק מהדברים שהוא אמר, בעיקר כי הוא אדם מאוד סגור ולא מראה רגשות או חולק דברים אישיים - בדיעבד זה משהו שממש הייתי צריכה לשים לב אליו כי מתוך התמימות שלי שרציתי מאוד שהקשר יצליח כנראה העדפתי להדחיק את זה. בכל מקרה, יצא שנפרדנו ליום-יומיים של סופ"ש ואז הוא התקשר אליי והביע חרטה, ביקש שאני אחזור. מאז חזרנו לגור יחד עוד שנה וקצת, הספקתי לעשות מכינה ללימודים ובשעה טובה התקבלתי. שנינו היינו במין אופוריה כזאת של "יהיה בסדר ונתגבר על המרחק" כי הוא לומד בדרום ואני במרכז. אני לא אשקר - היו רגעים של שגרה עגומה, בקושי היה סקס בתקופה של לפני שהתחלתי ללמוד (פעם בשבוע פחות או יותר). ברגע שיצאתי מהדירה התחיל נתק חד צצדי. אני הייתי מתקשרת יותר והוא בקושי או שלא תמיד היה עונה. בסופו של דבר יצא ככה שאני באתי יותר והוא היה אצלי רק פעם אחת. שמתי לב שלא ממש אכפת לו אם לא נתראה כל שבוע בסופ"ש. הוא היה יותר בגישה של ותרנות לכאורה "תעשי מה שטוב לך ואל תרגישי צורך להגיע אם לא מסתדר לך". אני מודה שהיו הרבה נקודות אדומות שהייתי צריכה לשים לב אליהם אבל איכשהו האמנתי שהמרחק יקרב ושנמשיך לקיים זוגיות יציבה עד כמה שאפשר. אז מסתבר שלא: בחודש האחרון זה הגיע לשיא שלא דיברנו כמה ימים, כאילו חיכיתי שיתקשר אליי וממש היה נראה שלא אכפת לו. באחת הפעמים שבאתי אליו ניסיתי לפתוח את הנושא של המרחק - איך זה משפיע עליו, איך הוא מרגיש לגבי זה, האם הוא מתגעגע. כמובן שהתמדתי להגיד לו כל הזמן כמה אני מתגעגעת וכמה אני אוהבת אותו. הוא יודע וגם אני יודעת שהוא אוהב אותי אבל משהו שם השתבש. הוא אמר לי "אם אני אגיד לך שאני לא מתגעגע, מה תגידי?" יותר בקטע של "אני לא חושב על זה". אני יודעת שהוא נכנס לתקופה מאוד לחוצה של לימודים ועבודה ועכשיו צריך להחזיק את הדירה לבד. אבל איפשהו די איבדתי את עצמי - איפה אני בכל העסק הזה? לא מגיע לי להיות נאהבת? מחוזרת? בסופו של דבר הוא התקשר אליי השבוע ואמר לי שהוא עובר איזשהו תהליך עם עצמו, שזה לא קשור אליי ושהוא לא יכול להיות יותר בקשר מחייב איתי, הוא מרגיש שזה מגביל אותו (למרות שאני נותנת לו את כל הספייס שבעולם), הוא אמר שהוא מאוד מאוד אוהב אותי ומאוד אכפת לו ממני אבל העובדה שהוא לא יכול לצאת עם אחרות ולדבר עם אחרות מפריעה לו. בכל זאת הוא אמר שהוא רוצה אותי בחיים שלו אז אמרתי לו שאין דברים כאלה ואו שהוא איתי או שלא. רציתי כבר לנסוע אליו למחרת כדי לסגור דברים והוא רשם לי ש"צריך לעבד קצת את הדברים" והוא יבוא אליי לדבר איתי במרכז. כשהוא הגיע הוא היה ממש נחוש בדעתו לסיים את הקשר, שפכתי בפניו את הלב, אמרתי לו שזה לא פייר ושהוא לא נתן אפילו צ'אנס. אני יודעת שהוא עובר עכשיו טיפול פסיכולוגי ושהוא מתמודד עם משהו אבל הוא לא היה מוכן שאני אהיה לצידו. הוא אמר שהאהבה שהוא מרגיש כלפיי עכשיו היא אפלטונית (לדעתי זה שקר גס כי אני יודעת שהוא אוהב אותי וחוץ מזה שהיה סקס ממש טוב לפני שבועיים כשהייתי אצלו וראיתי כמה תשוקה ואהבה יש בקשר ולא רק במובן מיני ופיזי). הוא אמר לי שמגיע לי מישהו שייתן לי את ה100% ולא פחות כי אני בחורה מדהימה ומגיע לי את הטוב ביותר, אבל לא האמנתי למה שהוא אמר. אני מרגישה שיש עוד בנות בתמונה והמרחק רק החמיר את המצב, עצם זה ש"החוזה" הזוגי ביננו השתנה ואנחנו כבר לא גרים ביחד. אני מרגישה שהוא פשוט עקר לי את הלב מהמקום ושלא אוכל להתאהב יותר במישהו אחר כמו שהתאהבתי בו. אני יודעת בתוכי שהוא בטוח מדבר עם אחרות. אני פוחדת להתחיל עכשיו מחדש ולא יודעת גם אם יעברו כמה חודשים או כמה שנים אם אי פעם אוכל לאהוב מישהו בצורה כזאת. גם העובדה שהוא פשוט בא וחתך ככה כאילו כלום לא היה ביננו בשלוש שנים האלה (שבהם ממש התחברתי עם המשפחה שלו ונעשיתי בת בית). אני מרגישה שהוא בגד בי נפשית כי נתתי לו את הכל. חברה טובה שלי אמרה לי כבר פעם שאני צריכה לבלוש אחריו אבל מעולם לא חשבתי או ראיתי עליו שהוא בוגדני - להיפך, אנחנו סיכמנו שנהיה כנים אחד עם השני ושאם קורה משהו כזה אז עדיף לחתוך מאשר לבגוד. כנראה שהייתי מאוד תמימה כי החלטתי לעשות חיפוש ואכן מצאתי הודעה שלו שהתאריך פרסום מתאים בול לתקופה שהוא נפרד ממני לפני שנה וחצי: מה עושים 26/03/10 19:17 אז. אני גר עם חברה שלי כבר כמעט חצי שנה (ביחד כמעט שנה וחצי). אני אוהב אותה. מאוד. היא עושה אותי מאושר. היא אוהבת אותי מאוד. אבל... לאחרונה פגשתי מישהי, נעשינו ידידים טובים ואין ספק שניצוצות עפים בינינו. אנחנו מקניטים אחד את השני כל הזמן, כל החברים מסביבנו רואים שאכפת לנו אחד מהשני, ושאנחנו מתאימים. אני פשוט קרוע. אני רוצה אותה בטירוף, אבל אני אוהב את חברה שלי, לא רוצה לפגוע בה. לא רוצה להיפרד ממנה. אבל אני לא יכול שלא להימשך לבחורה הזאת; לא רק בקטע של חרמנות, מה שמטריף אותי זה שבזמן האחרון אני מרגיש משהו מאוד חזק כלפיה. אין לי מושג מה לעשות. כנראה שהלב האנושי הוא לא רק סקרן, אלא רוצה מה שהוא רוצה בלי להתחשב במקום בו אתה נמצא. הידידות גם כן מסבכת את העניין אני גם לא רוצה לסכן את הידידות שלנו, אני משוגע על הבחורה הזאת. אני אשכרה חושב עליה כל היום, היא מופיעה לי בחלומות (ואני כמעט אף פעם לא זוכר חלומות). פאק. נראה כאילו יש לי שתי אופציות, לא מציח להחליט מה יותר גרוע: להמר על כל הקופה, להקריב את הזוגיות (הנפלאה) שבניתי עם חברה שלי ולנסות עם הבחורה הזאת. 30/03/10 14:54 באיזשהוא מקום אני מרגיש שפשוט לקבור את הרגשות שלי כלפי הבחורה הזו זה עוול לי ולחברה שלי; אני חושב על הבחורה הזו כל הזמן, אפילו כשאני עם חברה שלי (ולא רק בקטע מיני). אני פשוט ח י י ב לדעת מה יקרה איתי ואיתה... איך זה יהיה להיות איתה... אני ממש לא רוצה לבגוד בחברה שלי, ומהיום הראשון שהתחלנו לצאת, הרבה לפני שנהפכנו לזוג, סיכמנו שאומרים אחד לשני רק את האמת. אם רוצים לצאת אם מישהו אחר אומרים קודם, לא בוגדים. חלק ממה שקורע אותי זה ההרגשה שאני משקר לחברה שלי. וזה ממש גורם לי להרגיש רע. **או** לבלוע את הרגשות שלי ולהחרט על זה הרבה זמן. אני מרגישה ממש נבגדת ולא מוערכת, אני ממש שבורה ולא יודעת איך אני אוכל לבנות את עצמי מחדש. אני מרגישה בתוכי שהוא לא רצה לחתוך איתי וכנראה יש עוד סיבות. חשוב לציין שההורים שלו היו מאוד תומכים ואמא שלו נורא התאכזבה ממה שקרה ואפילו שלחה לי הודעה שהם מאוד אוהבים אותי ומצטערים שזה קרה. בכל מקרה, הרגשתי צורך לפרוק כאן את הדברים, מקווה שזה המקום הנכון.
