שישמים אחרים
New member
זה טריגר, כנראה
וסליחה על ההצפה.
*
אני מבריזה מהעבודה ונוסעת לירושלים. בדרך אני מתקשרת אל הוטרינר שהציל את החתול שלי והוא זוכר אותנו. הוא שואל מה שלומו ומה שלומי ומה שלום אמא ובסוף עונה על שאלת המשך טיפול שהיתה לנו. האוטובוס נוסע, נוסע. מתיישב לידי חייל ונרדם. הוא נראה לא מסוכן להפתיע.
לירושלים אני מגיעה לפני הזמן, כרגיל, ונתקלת בשלט "חסרות מנות דם". אני עולה לקומה הרביעית ושואלת את אחת מהמתרימים אם מותר לי לתרום, מספרת מה אני לוקחת וכמה. היא עונה שכן. אחר כך היא שואלת אם אכלתי ושתיתי היום ואני עונה שכן. זה רק חצי שקר. עשר דקות אחר כך ואני על מיטה מתקפלת, הראש שלי לא על הכרית כי אני נמוכה מדי, ומעליי רוכן חובש מבוגר. אני היחידה ששוכבת שם ואנחנו מדברים על סיעוד. אני מסבירה לו שדם לא מלחיץ אותי, ואני מעדיפה לראות את המחט נכנסת. (אני מעדיפה לראות ולאשר כל דבר שנכנס אליי). הדם שלי יוצא מהר מאוד, מדי לדעתו, ואחרי שהשקית כבר מלאה הוא מכריח אותי לשכב עוד. יש לו עיניים טובות ופעם בכמה דקות הוא שואל אותי אם אני בסדר. מתישהו הוא מרשה לי להתיישב אבל לא לרדת מהמיטה. הוא קורא למישהו שיביא לי מים ובודק שאני שותה. כל חיי אני כמהה למישהו שישגיח. אני שותה ושותה ושותה.
מחוץ לתחנה המרכזית אני פוגשת את חברתי היקרה ג' ואנחנו נוסעות לעיר. אנחנו נכנסות לכל החנויות שהיא ממליצה עליהן בחיפוש אחר שרוולון והיא עושה מזה מסע קניות כיפי למרות ששתינו יודעות. בין לבין היא קונה דברים לעבודה שלה, אני לעבודה שלי, ואז אנחנו נכנסות לכל מיני חנויות סטריליות של קנו קצת בהרבה והיא בוחרת מתנה לאחות שלה. היא קונה אוכל במדרחוב ואני אוכלת לידה את האוכל הארוז, הלא מזין שלי. ג' גורמת לזה להראות כמו פיקניק מגניב. אחר כך אנחנו יושבות עם שתי נהדרות
בבית קפה ואני אוהבת את כל מי שמלפני ומצדדי.
ג' ואני נוסעות לדירה שלה. היא מבשלת לנו ארוחת ערב ועוזרת לי לאכול. אני מדברת בטלפון עם חברה אחרת שאני אוהבת. אחר כך אני מתקלחת והולכת לישון במיטה של ג', שישנה על מזרון ("את אורחת!"). היא מדליקה את הרדיאטור לידי ואומרת לי לילה טוב. אין לה מושג.
מוקדם בבוקר אני מתעוררת ונוסעת בחוסר חשק לחיים שהשארתי מאחור. יש לי תור מהפך-קרביים אצל הפסיכיאטר. הפעם אני מספרת יותר ממה שאני יכולה להתמודד איתו והוא מפנה אותי לעוד טיפול ומצטער שזה יקח זמן. הוא חוזר על מה שהוא אמר לי בפעם הראשונה – "אלייך צריך הפעם להתייחס בעדינות" – ואני תוהה אם לוותר על קצת מהפרצוף הקשוח, המסתגל. (לא). אני יוצאת ממנו וקונה תרופות והולכת לעבוד בגן ומחייכת ומציירת ומספרת סיפורים.
וכל החמלה הזאת. כל החמלה הזאת, ומשהו בי שמת.
וסליחה על ההצפה.
*
אני מבריזה מהעבודה ונוסעת לירושלים. בדרך אני מתקשרת אל הוטרינר שהציל את החתול שלי והוא זוכר אותנו. הוא שואל מה שלומו ומה שלומי ומה שלום אמא ובסוף עונה על שאלת המשך טיפול שהיתה לנו. האוטובוס נוסע, נוסע. מתיישב לידי חייל ונרדם. הוא נראה לא מסוכן להפתיע.
לירושלים אני מגיעה לפני הזמן, כרגיל, ונתקלת בשלט "חסרות מנות דם". אני עולה לקומה הרביעית ושואלת את אחת מהמתרימים אם מותר לי לתרום, מספרת מה אני לוקחת וכמה. היא עונה שכן. אחר כך היא שואלת אם אכלתי ושתיתי היום ואני עונה שכן. זה רק חצי שקר. עשר דקות אחר כך ואני על מיטה מתקפלת, הראש שלי לא על הכרית כי אני נמוכה מדי, ומעליי רוכן חובש מבוגר. אני היחידה ששוכבת שם ואנחנו מדברים על סיעוד. אני מסבירה לו שדם לא מלחיץ אותי, ואני מעדיפה לראות את המחט נכנסת. (אני מעדיפה לראות ולאשר כל דבר שנכנס אליי). הדם שלי יוצא מהר מאוד, מדי לדעתו, ואחרי שהשקית כבר מלאה הוא מכריח אותי לשכב עוד. יש לו עיניים טובות ופעם בכמה דקות הוא שואל אותי אם אני בסדר. מתישהו הוא מרשה לי להתיישב אבל לא לרדת מהמיטה. הוא קורא למישהו שיביא לי מים ובודק שאני שותה. כל חיי אני כמהה למישהו שישגיח. אני שותה ושותה ושותה.
מחוץ לתחנה המרכזית אני פוגשת את חברתי היקרה ג' ואנחנו נוסעות לעיר. אנחנו נכנסות לכל החנויות שהיא ממליצה עליהן בחיפוש אחר שרוולון והיא עושה מזה מסע קניות כיפי למרות ששתינו יודעות. בין לבין היא קונה דברים לעבודה שלה, אני לעבודה שלי, ואז אנחנו נכנסות לכל מיני חנויות סטריליות של קנו קצת בהרבה והיא בוחרת מתנה לאחות שלה. היא קונה אוכל במדרחוב ואני אוכלת לידה את האוכל הארוז, הלא מזין שלי. ג' גורמת לזה להראות כמו פיקניק מגניב. אחר כך אנחנו יושבות עם שתי נהדרות
ג' ואני נוסעות לדירה שלה. היא מבשלת לנו ארוחת ערב ועוזרת לי לאכול. אני מדברת בטלפון עם חברה אחרת שאני אוהבת. אחר כך אני מתקלחת והולכת לישון במיטה של ג', שישנה על מזרון ("את אורחת!"). היא מדליקה את הרדיאטור לידי ואומרת לי לילה טוב. אין לה מושג.
מוקדם בבוקר אני מתעוררת ונוסעת בחוסר חשק לחיים שהשארתי מאחור. יש לי תור מהפך-קרביים אצל הפסיכיאטר. הפעם אני מספרת יותר ממה שאני יכולה להתמודד איתו והוא מפנה אותי לעוד טיפול ומצטער שזה יקח זמן. הוא חוזר על מה שהוא אמר לי בפעם הראשונה – "אלייך צריך הפעם להתייחס בעדינות" – ואני תוהה אם לוותר על קצת מהפרצוף הקשוח, המסתגל. (לא). אני יוצאת ממנו וקונה תרופות והולכת לעבוד בגן ומחייכת ומציירת ומספרת סיפורים.
וכל החמלה הזאת. כל החמלה הזאת, ומשהו בי שמת.
