הסרט מבוסס על סיפור אמיתי אבל
הסרט עיוות לחלוטין את המציאות. בניגוד לסרט, השבויים הבריטים לא היו במצב בו יכלו להתמקח עם היפנים. מרבית השומרים היו קוריאנים שהיפנים התעללו בהם. את התסכול שלהם הם הוציאו על השבויים הבריטים. אם שבוי בריטי שכח לקוד קידה לשומר (קוריאני או יפני) הוא נענש במלקות. אספקת המזון לשבויים היתה הרבה מתחת לצרכיהם, לעיתים קערית אורז קטנה ליום. על אספקה רפואית לא היה מה לדבר. גם בגדים חסרו להם. חלק מהשבויים נאלץ לאלתר סוכות קש כי לא היו להם מגורים. בקיץ לפחות היה להם צל, אך בחורף סוכות הקש לא היו יעילות כנגד הגשם, ומגורים טובים יותר לא היו. לא פלא שאחוזי התמותה בקרב השבויים הרקיעו שחקים. חתך קטן, שבימים כתיקונם איש לא שם לב אליו, הפך לסכנת מוות במחנה השבויים. בשל מחסור חמור בויטמינים ובאבות המזון, המערכת החיסונית של מרבית השבויים קרסה, והחתך הפך מהר מאוד לפצע קיבי מדמם ולבסוף אף הרג את השבוי האומלל. שבויים מתו מדיזינטריה ומברי ברי מדי יום ביומו. אחי פגש פעם שבוי ששרד את המלחמה, הוא לא יכל לסבול את הסרט, וטען שאין שום קשר בין חיי השבויים כפי שהם נראים בסרט לבין חייהם במציאות. לאחר המלחמה חלק גדול משומרי המחנה ומהמהנדסים היפנים נשפטו לעונשי מוות בשל חלקם בפשעי מלחמה.