זה באמת מהותי?

[דנה10דנה]

זה באמת מהותי?

שלום לכם אני מרפאה בעיסוק בתחילת הדרך. אני עובדת עם ילדים. ילדים עם בעיות קלות יחסית: חולשה בחגורת כתפיים, אחיזת עיפורן לקויה, תכנון תנועה לקוי ועוד.. 1. כשאני מספרת על האוכלוסיה שאני מטפלת בה למכרים, כל הזמן אני שומעת את השאלה: 'האם זה באמת מהותי?" הרבה אנשים שאפשר לזהות בהם מטופלים של ריפוי בעיסוק פוטנציאלים שהיום הם כבר מבוגרים, וכמובן אז לא קיבלו טיפול כי הזה היה פחות נפוץ, אומרים לי: "אז הכתב שלי לא היה ברור כשהייתי קטן, וגם היום לא, מה זה כבר משנה. יצאתי בסדר?". "אז אף פעם לא הייתי טובה בספורט, ועד היום אני לא מצליחה למסור כדור ישר, אז מה?". ואני גם חושבת לעצמי: אם ככה אומרים אנשים, אז האם זה באמת משנה? אני לא כל כך יודעת להסביר, אולי כי אני לא מבינה בעצמי עד כמה מהותי העניין אצל ילדים מסויימים? ואיך באמת נראים ילדים עם בעיות כאלו כשהם גדלים ובמה זה מתבטא. 2. ומהצד השני, יש אנשים שאני מספרת להם על בעיות של ילדים שאני מטפלת בהם, והם נורא נלחצים, ושואלים אותי אם זה עובר פעם או נשאר, ואם טיפול יכול לגרום שיפור שגם ימשך. למשל רגישות טקטילית - האם הם ישארו כל החיים שלהם רגישים,כל החיים הם יתמודדו עם זה,ואם כן אז למה בעצם עוזר הטיפול? או על בעיות בתכנון תנועה,שכשאני מספרת על זה לאנשים הם שואלים אם זה יכול להשתפר, ומה מצב הילדים כשהם גדלים למבוגרים? וגם על זה אני לא יכולה לענות כי אין לי מספיק פרספקטיבה. אשמח לתגובות

 

[Mנטה]

הרבה פעמים הם צודקים

ולכן צריך לשים לב טוב טוב באבחון אם הבעיה מפריעה לתפקוד השוטף או לא. ילד יכול לאחוז את העיפרון עקום, להיות חלש ועם 2 ידיים (ורגליים) שמאליות, מסורבל ואפילו בלי חברים - אם זה לא מפריע לו והכל בסדר לו - לא בטוח שצריך לגעת. נתקלתי גם בהורים שעשו שיקלול: מה עדיף ? משהו קטן שנחשב בעייתי (אחיזת עיפרון) או עול כלכלי ורגשי של טיפול וידע של הילד שהוא מתקשה במשהו וכו'. לפעמים הם בחרו לא לגעת ואני חושבת שבחלק מהמקרים הבחירה של ההורים היתה נכונה. בנוגע לשאלה השניה שלך, יש דברים שלא משתפרים ולומדים לחיות אתם, יש דברים שמשתפרים מאוד ויש טווח שלם באמצע. אבל אם ההורים מאוד נלחצים בגלל קשיים בתכנון תנועה, אולי את צריכה לתאר את הענין באופן רך יותר. הרי זה בסך הכל תכנון תנועה... ועם כל הכבוד למקצוע שלנו ולכך שיש לדבר הזה שם, אנשים מסורבלים תמיד היו ויהיו ולא כולם צריכים להיות רקדנים/ספורטאים וכו'.

 

[שרון שני גונן]

שאלה מצויינת

ואני מבינה למה אנשים מהצד חושבים שזה לא מהותי. אולי אם היית אומרת - אני עוזרת לילדים שקשה להם לעשות דברים שחשובים להם, כמו להתלבש ולהתפשט לבד, לחתוך את האוכל שלהם, לאכול בלי לשבור ולהתלכלך, להתקלח לבד ובזמן סביר, לסדר את התיק לבית הספר, להעתיק מהלוח, להכין שיעורי בית, להספיק לגמור את כל המטלות בכיתה, ללכת ולרוץ בלי ליפול כל הזמן, להצליח לשחק עם ילדים אחרים, להצליח להעסיק את עצמם לאורך שעה רצוף, שיהיה להם תחביב שהם טובים בו ונהנים ממנו.... אולי אם היית אומרת כך, אנשים היו אומרים שזה באמת מקצוע מדהים, ושהם לא ידעו שיש מי שעוזר בדברים כאלה, ותוך שתי שניות היו מתחילים לשאול אותך על הילדים שלהם, או על ילדים שהם מכירים, או על עצמם, והם היו אומרים שחבל שלא הייתה להם מרפאה בעיסוק כשהם היו ילדים. לגבי תגובתיות יתר (כי "רגישות טקטילית" זה כבר לא), היא לא עוברת, היא רק מחליפה צורה. אבל אם מטפלים מוקדם וטוב, אז היא יכולה לרדת באופן משמעותי, ואף להעלם. אם מטפלים מאוחר, אפשר לשפר את המצב מאוד, אך בדרך כלל לא להעלים. ולגבי השלכות של חוסר טיפול, אני יכולה לספר שזה לא נראה טוב, ופוגע כמעט בכל מישורי החיים, בתלות בחומרת הליקוי ובכישורי ההתמודדות וההסתגלות של בעל הליקוי.

 

[יוקופ]

האם זה באמת מהותי

מרפא בעיסוק הוא נותן שרות. השאלה של מהותיות יכולה להיות תקפה לטיפול פסיכולוגי, לטיפול ויעוץ עו"ס, ועוד הדגש הוא על איכות חיים. אפשר בלי זה (אולי) אבל טוב יותר עם. ואיכות חיים זה לעיתים גם דברים "פעוטים" כמו כתיבה בעיפרון (אפשר גם במחשב). משחק בכדור בפנאי (אפשר גם במחשב). רכיסת כפתורים (אפשר גם ולקרו). קשירת שרוכי נעלים (אמרתי כבר ולקרו?) אני תוהה אם הבן שלי היה מחזק בזמנו את חגורת הכתפיים אולי הוא היה מקבל פחות מכות בבית הספר... אבל הסנדלר הולך יחף...

 

[דנה10דנה]

תודה לכולם

קצת סידר לי דברים בראש

 

[מיכל לייבו]

דיון מעורר מחשבות, היה מענין לקרוא.

 

[ציפי אדן]

הרבה פעמים אנחנו מטפלים

בילדים הנמצאים בתחום הנורמה, אולי נמוך מהממוצע, אבל עדיין בתחום הנורמה. כאילו לא תמיד יכולים לקבל שהנורמה היא עקומה ויש מקום בה להמון וריאציות, ושוני, ורמות תפקוד. וגם המסורבל, עם רגישות טקטילית, וגם בעל חגורת הכתפיים שאנו קוראים "חלשה", עדיין נמצאים בתחום הנורמה. ומה זה תחום הנורמה? זהו התחום שכל מי שנמצא בו הוא בעצם תקין. לא כולם מוכשרים באותו תחום, לא לכולם יכולת תנועה חלקה ומתכוננת היטב, יש הרבה שחגורת הכתפיים שלהם חלשה ותמיד ישעינו את הראש על ביד, ויש כאלה שאין להם דומיננטיות מובהקת, ולא מחזיקים את העיפרון הכי הכי... ויש גם כאלה מוכשרים בתחומים אלה ואחרים מוכשרים בתחומים אחרים. ואני חושבת תמיד על העיסוק. היה פה שרשור אתמול או שלשום. העיסוק במוסן הרחב של המילה. איפה הקושי מפריע אם בכלל. זה שגננת אומרת להורים שהמוטוריקה העדינה של הילד לא טובה... או שהוא חלש, או שהוא מסורבל, עדיין לא עושה את זה בעיתי לילד. זוהי קצת חשיבה בשטאנצים. כולם חייבים להיות חזקים, מתוכננים, מאורגנים, בעלי יכולת מוטורית גבוהה. ואני בכוונה לא אומרת תקינה. כי היא תקינה. אלא שלא גבוהה, אבל עדיין בנורמה. ובבואינו לטפל בילדים מהסוג הזה נשאלות הרבה שאלות אתיות. אם זה בכלל חשוב, מתי כן ומתי לא. מתי להכביד על המשפחה הן כלכלית והן התארגנותית, מתי למצוא דברים אחרים שבהם הילד טוב,יכול להצליח ודווקא לחזק שם, בחוגים וכאלה. ומתי להתעקש, לנסות לשפר, מתי זה חשוב לילד עצמו, מתי רק להורים, מתי רק לגננת. אזור לשכוח גם שהורים ובמיוחדג צעירים בילדם הראשון מאד מושפעים מדברי גננות ובעלי מקצוע אחרים. אז מתי להרגיע ומתי לקחת לטיפולים ארוכים שלא תמיד מועילים ומטילים עול על המשפחה? שאלות אתיות כבדות משקל.

 

[mikile8]

אני יכולה להעיד על עצמי...

אני כבר גדולה (בת 35), אני אוחזת את העט באחיזת טריפוד דינמי, בעת האחיזה אני מפעילה לחץ מיותר על העט אך התוצר הוא כתב קטן, חלש ומרושל. אני אמנם מרפאה בעיסוק, אך זה משהו שאני לא מצליחה לשנות, וזה מפריע לי מאד. אני שונאת מטלות כתיבה (מעדיפה להקליד על מחשב), אך בהרצאות, אני נאלצת לכתוב ולא תמיד מצליחה לפענח. זה נראה דבר פעוט שאפשר לחיות איתו, להצליח בכל מקרה, לעמוד במטלות כתיבה כאלה ואחרות, אך בכל זאת זה משהו שהייתי רוצה לשנות.

 

[נגהויסבוך]

השאלה שתוכלי לשאול ...

וזה בהמשך למה שענו לך חברותיי מלמעלה ? ההבדל בין "בסדר" ל"בסדר" הוא המשמעות של הפער בעיני הלקוח שבתחום הילדים הוא הילד והוריו... הייתי שואלת את ה"מקשים מנסיון העבר שלהם" ... כמה הצטערת על הפעמים שאיחרת לצאת להפסקה ? כמה הצטערת לראות את חבריך משחקים כדורגל ? או כמה נעלבת שצחקו על התנועות המגושמות שלך ? מבטיחה לך שאפילו אם יגידו " מהההה ? הסבתדתי ..." על הפנים יופיע חיוך שטוח של כאב... ועל זה אני מעידה מנסיון ! אף אחד בעולם, לא ירצה באמת שילדו יחווה שניה אחת של חוויה שלילית שזכורה לו מילדותו... התפקיד שלי הוא לחבר בין ה" הסתדרתי בסוף" לבין המצב הקיים אצל הילד ... בכך שאצליח לרתום את נסיון המבוגר לבנית אסטרטגיות והדרכה "בחיים, לאורכם" מנסיונו כשילד מבקש... מאמינה שאלה שהגיעו עד הלום... מכילים בתוכם, כוחות נפש אדירים, יכולת גבוהה לפתרון בעיות ותושיה, וכמה יכולות ומיומנויות מפצות ... בואו נכיר אותם ונבדוק אם לילד יש אותם גם לשימושו ?