זהו.
זה לא היה הפתעה. זה עמד באוויר כבר הרבה זמן, לא משהו שלא ציפינו לו. אתמול בערב סיימנו להעמיס ביחד את האוטו- בגדים, מחשב, מערכת, בובה של קרנף.. לא חפצים- חיים שלמים. פשוט להעתיק אותם למקום אחר. לא קרוב, אבל גם לא כל כך רחוק, פשוט- לא כאן. שעת היציאה היתה מאוחרת בלילה, אבל לא יכולתי להישאר. מבעד לעצב החיים ממשיכים- יומולדת לידידה משותפת. בשעה 1800 בערך נפרדנו לשלום- חיבוקים אחרונים, לא משהו רגשני, בלי למחות דמעות, בלי להביט אחורה. זה לא שכאן לא טוב- שם פשוט מחכה לחלק מאיתנו עתיד יותר טוב. בשעה 0400 עוד התקשרתי, הם היו כבר ליד אשדוד. מצחיק, דווקא אני הייתי אמור להתחיל שם את החיים החדשים שלי.. עכשיו הם בטח ישנים, חולמים חלומות מתוקים על מציאות חדשה, מציאות של ים, שמש, עבודה.. הם לא חולמים על החברים שנשארו מאחור, מחפשים למי להרים טלפון כשצריך מישהו.. בעצם יותר טוב ככה. מגיע להם ליהנות, לפרוש כנפיים. מגיע להם. אבל למה לי מגיע להישאר מאחור?!
זה לא היה הפתעה. זה עמד באוויר כבר הרבה זמן, לא משהו שלא ציפינו לו. אתמול בערב סיימנו להעמיס ביחד את האוטו- בגדים, מחשב, מערכת, בובה של קרנף.. לא חפצים- חיים שלמים. פשוט להעתיק אותם למקום אחר. לא קרוב, אבל גם לא כל כך רחוק, פשוט- לא כאן. שעת היציאה היתה מאוחרת בלילה, אבל לא יכולתי להישאר. מבעד לעצב החיים ממשיכים- יומולדת לידידה משותפת. בשעה 1800 בערך נפרדנו לשלום- חיבוקים אחרונים, לא משהו רגשני, בלי למחות דמעות, בלי להביט אחורה. זה לא שכאן לא טוב- שם פשוט מחכה לחלק מאיתנו עתיד יותר טוב. בשעה 0400 עוד התקשרתי, הם היו כבר ליד אשדוד. מצחיק, דווקא אני הייתי אמור להתחיל שם את החיים החדשים שלי.. עכשיו הם בטח ישנים, חולמים חלומות מתוקים על מציאות חדשה, מציאות של ים, שמש, עבודה.. הם לא חולמים על החברים שנשארו מאחור, מחפשים למי להרים טלפון כשצריך מישהו.. בעצם יותר טוב ככה. מגיע להם ליהנות, לפרוש כנפיים. מגיע להם. אבל למה לי מגיע להישאר מאחור?!