זהו.. מצטערת..
טוב.. זהו.. מצטערת.. רוצה חיבוק. רוצה חיוך. רוצה הכל. רוצה כלום. רוצה לישון. רוצה להיות ערה כל הזמן. שני כבר מבולבלת. שני שמחה. שני עצובה. רוצה להיות בבית, רוצה ללכת. רוצה ללכת רחוק. רוצה להישאר ככ קרוב. שני יודעת. חושבת. אולי. אוף. די כבר. אני עוזבת. את מה? את מי? מדוע? למה? איך? היא איבדה את הצפון. אז היא עוברת. החליטה לחפש את הדרום. את המרכז. כואב לה. לשני. הלכה צעד אחד יותר מדי אתמול. והיא לא יודעת מה לעשות. אז היא בורחת. שני לא אוהבת. מעולם היא לא אהבה. יש משהו לא מוגדר בתחושה שלה לאנשים. היא מעולם לא אהבה. היא לא יודעת מה זו אהבה. לא למשפחה. לא לחברות. לא לחברים. אין לה שמץ. "אמא. אולי אני לסבית?" אמא: "לא שני, פשוט לא הכרת את הנכון." אבל אמא -ואת זה שני לא אמרה לה- אין לי מושג מה זו אהבה. כי מעולם לא אהבתי. לא אותך. לא את אבא. אולי בגלל זה חושבת שאף אחד לא מתקרב. אולי בגלל זה לא נותנת. אז זהו. לבד. בורחת. מחר אלך לי לרמת גן. כמה ימים בלי אינטרנט. ניסיון להרבה דשא. וקריאה. וחיפוש עצמי. הגיע הזמן למצוא. יושבת כאן, מנסה לבנות מערכת לסמסטר הלימודים. ולא הולך. ככ מבולבלת. ככ לא כאן. תרגישו טוב סימן קריאה. שלכם מכל הלב, קיפודת הים. שמצטערת שרואה באייקונים רק ציורים. שמודהמת שהיא אפילו לא בטיפת דכאון. תחושה לא מוגדרת. יהיה בסדר. אני אגרום לכך. חיבוק. i believe i can fly .. <פה זה הרגע שמבינה שיש סיכוי שמה שנכתב יגרום לאנשים להתרחק. אז סליחה משני ובעצם מכולם>
טוב.. זהו.. מצטערת.. רוצה חיבוק. רוצה חיוך. רוצה הכל. רוצה כלום. רוצה לישון. רוצה להיות ערה כל הזמן. שני כבר מבולבלת. שני שמחה. שני עצובה. רוצה להיות בבית, רוצה ללכת. רוצה ללכת רחוק. רוצה להישאר ככ קרוב. שני יודעת. חושבת. אולי. אוף. די כבר. אני עוזבת. את מה? את מי? מדוע? למה? איך? היא איבדה את הצפון. אז היא עוברת. החליטה לחפש את הדרום. את המרכז. כואב לה. לשני. הלכה צעד אחד יותר מדי אתמול. והיא לא יודעת מה לעשות. אז היא בורחת. שני לא אוהבת. מעולם היא לא אהבה. יש משהו לא מוגדר בתחושה שלה לאנשים. היא מעולם לא אהבה. היא לא יודעת מה זו אהבה. לא למשפחה. לא לחברות. לא לחברים. אין לה שמץ. "אמא. אולי אני לסבית?" אמא: "לא שני, פשוט לא הכרת את הנכון." אבל אמא -ואת זה שני לא אמרה לה- אין לי מושג מה זו אהבה. כי מעולם לא אהבתי. לא אותך. לא את אבא. אולי בגלל זה חושבת שאף אחד לא מתקרב. אולי בגלל זה לא נותנת. אז זהו. לבד. בורחת. מחר אלך לי לרמת גן. כמה ימים בלי אינטרנט. ניסיון להרבה דשא. וקריאה. וחיפוש עצמי. הגיע הזמן למצוא. יושבת כאן, מנסה לבנות מערכת לסמסטר הלימודים. ולא הולך. ככ מבולבלת. ככ לא כאן. תרגישו טוב סימן קריאה. שלכם מכל הלב, קיפודת הים. שמצטערת שרואה באייקונים רק ציורים. שמודהמת שהיא אפילו לא בטיפת דכאון. תחושה לא מוגדרת. יהיה בסדר. אני אגרום לכך. חיבוק. i believe i can fly .. <פה זה הרגע שמבינה שיש סיכוי שמה שנכתב יגרום לאנשים להתרחק. אז סליחה משני ובעצם מכולם>
