זאת סתם בדידות
מוטיב מרכזי שצץ פה די הרבה בסיפורים של משתתפי הפורום נוגע למזוכיסטיות הטמונה בהרבה מאיתנו בתת-מודע. סליחה על הבוטות,אבל כל הבולשיט הזה של "הוא גורם לי לבכות,אבל אני אוהבת אותו","אני רק סובל איתה,אבל אני אוהב אותה","הוא מאמלל אותי,אבל אני מתה עליו","היא שוברת אותי,אבל אני שפוט שלה" חייב להדליק אצלנו כמה נורות אדומות בראש :האם אנחנו אוהבים לסבול?אבדה התקווה למציאת קשר נורמלי,יציב,שפוי,מאוזן,הדדי ובלה בלה בלה?,מתי כבר נסלח לעצמנו ונתחיל לאהוב את עצמנו ולדאוג לעצמנו,אבל לדאוג באמת-באמת(דאגה אמיתית לעצמנו תבוא לידי ביטוי בזריקת הכלב או הכלבה שמאמללים אותנו כל כך מכל המדרגות,לא?). כל הקושי הזה להתקדם הלאה אחרי פרידות,קשות לכאורה אבל נכונות לאור הנתונים היבשים,נובע לדעתי מהבדידות שלנו.כשאנחנו בודדים,חסרי תקווה ופאסימיים לגבי העתיד אנחנו נוהגים להיאחז גם בזבל(עיין ערך "זאת שמאמללת אותי" או "הוא גורם לי לבכות").ואולי שנאתנו העצמית גם היא "תורמת" להתנהגות הלא רציונלית שלנו לפעמים(יש שיגידו ש"מדובר בעניינים של רגש,אל תערב היגיון או רציונליות פה",אבל אלה גם ככה אנשים מנותקים ומסונוורים מאהבת אמת <-- *פחחחח* כתיכוניסטים מחוצ'קנים ונאיביים)ומובילה אותנו להתמכרות אובססיבית לבנאדם שפוגע ומכאיב לנו,ולא מחזיר אהבה(אולי בגלל שהוא לא אוהב אותך,יקירתי?...). לא יודע אם הסתברתי את עצמי מספיק ברור פה,לא יודע אם מישהו קורא את זה בכלל,אבל אני יודע שנמאס לי כבר מהחרא הסאדו-מזוכיסטי הזה שנובע מפאסימיות("האם אמצא אי פעם מישהי שתפגע בי כל כך חזק כמו אהובתי הנוכחית"?)ושנאה עצמית("אני כל כך שונאת את עצמי,שאני פשוט מתה על אהובי הבוגדני,האטום,האלים והלא שם זין עליי").הא כן,גם מהבדידות...בקיצר,זה לא רומן-זאת סתם בדידות
מוטיב מרכזי שצץ פה די הרבה בסיפורים של משתתפי הפורום נוגע למזוכיסטיות הטמונה בהרבה מאיתנו בתת-מודע. סליחה על הבוטות,אבל כל הבולשיט הזה של "הוא גורם לי לבכות,אבל אני אוהבת אותו","אני רק סובל איתה,אבל אני אוהב אותה","הוא מאמלל אותי,אבל אני מתה עליו","היא שוברת אותי,אבל אני שפוט שלה" חייב להדליק אצלנו כמה נורות אדומות בראש :האם אנחנו אוהבים לסבול?אבדה התקווה למציאת קשר נורמלי,יציב,שפוי,מאוזן,הדדי ובלה בלה בלה?,מתי כבר נסלח לעצמנו ונתחיל לאהוב את עצמנו ולדאוג לעצמנו,אבל לדאוג באמת-באמת(דאגה אמיתית לעצמנו תבוא לידי ביטוי בזריקת הכלב או הכלבה שמאמללים אותנו כל כך מכל המדרגות,לא?). כל הקושי הזה להתקדם הלאה אחרי פרידות,קשות לכאורה אבל נכונות לאור הנתונים היבשים,נובע לדעתי מהבדידות שלנו.כשאנחנו בודדים,חסרי תקווה ופאסימיים לגבי העתיד אנחנו נוהגים להיאחז גם בזבל(עיין ערך "זאת שמאמללת אותי" או "הוא גורם לי לבכות").ואולי שנאתנו העצמית גם היא "תורמת" להתנהגות הלא רציונלית שלנו לפעמים(יש שיגידו ש"מדובר בעניינים של רגש,אל תערב היגיון או רציונליות פה",אבל אלה גם ככה אנשים מנותקים ומסונוורים מאהבת אמת <-- *פחחחח* כתיכוניסטים מחוצ'קנים ונאיביים)ומובילה אותנו להתמכרות אובססיבית לבנאדם שפוגע ומכאיב לנו,ולא מחזיר אהבה(אולי בגלל שהוא לא אוהב אותך,יקירתי?...). לא יודע אם הסתברתי את עצמי מספיק ברור פה,לא יודע אם מישהו קורא את זה בכלל,אבל אני יודע שנמאס לי כבר מהחרא הסאדו-מזוכיסטי הזה שנובע מפאסימיות("האם אמצא אי פעם מישהי שתפגע בי כל כך חזק כמו אהובתי הנוכחית"?)ושנאה עצמית("אני כל כך שונאת את עצמי,שאני פשוט מתה על אהובי הבוגדני,האטום,האלים והלא שם זין עליי").הא כן,גם מהבדידות...בקיצר,זה לא רומן-זאת סתם בדידות