האזרח דרור
New member
ותודה עבור הים
הטקסט הבא מאתר העוקץ ותודה עבור הים - מאת יוסי לוס 31\1\2004 [יוסי דהאן] לפני מספר שנים כתב איציק ספורטא מאמר שהתפרסם בגלובס ובאתר של הקשת הדמוקרטית המזרחית שצופה שתוך שנים ספורות, מתכנתים בני העולם העני יתפסו את מקומם של המתכנתים הישראלים בחברות התוכנה הישראליות. הוא כתב זאת אל מול מה שנראה השאננות של בני המעמד הבינוני. אלה הסכימו לעבוד בחוזים פרטיים ונמנעו מהתארגנות במקום העבודה. הם וויתרו על הכוח האיגודי בגלל שכידוע הם השתכרו משכורות גבוהות מאוד, באופן חריג, עבור עבודה יצרנית. אתמול נתקלתי בכתבה שמדווחת באריכות על העברת נתחים נכבדים מעבודות תכנות של חברות אמריקאיות לחברות הודיות. הכתבה עוררה בי תחושות מעורבות. מצד אחד, מספרים שם על מתכנת אמריקאי שאהב את עבודתו. הוא עבד במשך תשעה חודשים לצד שלושה מתכנתים הודים והכשיר אותם לעשות את עבודתו. לאחר שהם הוכשרו ושבו להודו, הוא פוטר החוויה ערערה את מערכת האמונות שלו ב"שוק החופשי" וב"מערכת האמריקאית". מצד אחד, עלתה בי אסוציאציה של מישהו שמכריחים אותו לחפור את קברו שלו לפני שיורים בו. מצד שני, מדובר בהעברת ידע וכוח ממשיים למדינה חלשה. מצד שלישי, מדובר ביצירה של אליטה הודית ותו לא תוך הפצה של הגיון הרווח, הניצול ותאוות הבצע. סנטורית בניו ג'רזי גילתה שחברה אמריקאית שמספקת שירותי מידע אלקטרוניים למערכת הרווחה של המדינה העבירה חלק מהעבודה לחברה הודית במומביי. הסנטורית נזעקה על כך שכספי משלמי המסים משמשים להעברת עבודה של אמריקאים אל מעבר לים. רוב מוחלט (40 מול 0) העביר חוק שהיא יזמה בסנאט של ניו ג'רזי נגד התקשרות של המדינה עם חברות זרות. החוק נתקע בשלב מאוחר יותר בגלל התערבות של בעלי הון בעלי אינטרס, אבל אחת התוצאות היתה חשש של החברה הספציפית לחוזים עתידיים עם המדינה, וזו השיבה את העבודה לאמריקאים. מצד אחד, מדובר בהגנה על עובדים שייצרו, נוצלו ופוטרו לאחר שנמצאו עובדים שחייהם זולים יותר. מצד שני, מה שנתפס בארה"ב כלגיטימי – הגנה על עובדים מקומיים באמצעות חקיקה ולחץ ציבורי נתפס כשלילי בישראל שבה המדינה תורמת, דרך עבירות על חוקי עבודה של חברות כוח אדם ואחרות, לפגיעה בעובדים מקומיים. ולבסוף, אני מתקשה להאמין (אבל אולי אני טועה בזה) שאותם עובדים אמריקאים בני המעמד הבינוני שפוטרו פיתחו סולידריות עם עניים נפגעי תהליכי הגלובליזציה הקפיטליסטית ברחבי העולם. אז מי מעורר הזדהות ומי מעורר חימה בסיפור הזה? במבט ראשון, העובדים הם החלשים ולכן מעוררים אמפתיה, אבל לאחר מכן, נראה שבסרט הזה כולם רעים, שכן כולם דואגים לעצמם בלבד, תוך שימוש בנימוקים פסאודו-כלליים. ולבסוף, נראה שכולם נדרסים תחת גלגלי הגלובליזציה הקפיטליסטית. הבודדים שחומקים ממנה באמצעות ההון העצום שהם גוזלים ממיליוני בני אדם אחרים מתים בסופו של דבר כמו כולם. הכוחות חזקים מדי ולא נוכל להם כל עוד לא תעמוד חזית הומניסטית משותפת ומאורגנת נגד מטרות ממוקדות, שבה כל פרט גם לוקח אחריות אישית על חיי היום יום שלו. יש לציין שמדובר בכתבה ניאו-ליברלית הארד-קור שבה הטיפשים האנכרוניסטיים הם העובדים המפוטרים. אם יש ביקורת בכתבה, הרי שהיא מופנית כלפי מי שמתקומם על השינוי בנימוקים שונים. נימוק אחד הוא שהכל משתנה (אמת) ולכן השינוי המסוים הזה הוא מטבעה של המציאות (טעות) ולא רק אחד השינויים האפשריים. נימוק שני הוא שההיסטוריה האמריקאית רצופה בשינויים כאלה שבהם עובדים אמריקאיים עוברים מסוג עיסוק אחד לאחר וזהו רק עוד אחד מהשינויים ההיסטוריים. הכתב לא תוהה על כך שההגיון שמכתיב את השינויים אינו חלק מטבע המציאות אלא תוצאה מסוימת מתוך שלל של תוצאות אפשריות של יחסי כוח מסוימים ודומיננטיות של תאוות בצע בלתי ניתנת לסיפוק של בעלי הון. במחשבה שניה, אולי לא מדובר בתאוות בצע, שכן קשה לייחס תאוות לתאגידי ענק שפועלים מתוך הגיון לא-אישי. הכתב מבקש להרגיע את המתכנתים הצעירים המודאגים באמצעות שחצנות אמריקאית לא מוסתרת שעליה הם עשויים להסכים עמו. כעת, אחרי שהעולם למד מאתנו, האמריקאים, דבר אחרי דבר, מוטלת עלינו השליחות להמציא את השלב הבא. דמיון והמצאה הם התחומים שבהם העולם מדשדש אחרינו ואלה המקומות אותם עלינו, האמריקאים לתפוס. הסיום הזה של הכתבה הזכיר לי ספר שקראתי לפני שנים רבות – "אלוהים יברך אותך אדון רוזווטר" של קורט וונגוט. בין השאר, מסופר שם על ילדה שנשלחה למשפחה אומנת עשירה בעלת כוונות טובות ורצון לעזור לעניים. לאחר זמן היא כתבה מכתב לאביה: "מה שהכי משגע אותי אצל האנשים האלה, אבא, זה לא הבורות שלהם, או כמה שהם שותים. מה שהכי משגע אותי זה איך הם חושבים שכל דבר נחמד שיש בעולם הוא מתנה שהם או האבות שלהם נותנים לעניים. ביום הראשון שהייתי כאן, אחר הצוהריים, גברת באנטליין קראה לי לצאת למרפסת האחורית ולהסתכל בשקיעה. אז הסתכלתי, ואמרתי שזה מוצא חן בעיני מאד, אבל היא כל הזמן חיכתה שאני אגיד משהו אחר. לא הצלחתי לחשוב על עוד משהו שאפשר להגיד, אז אמרתי משהו שנראה לי אדיוטי לגמרי: 'תודה רבה לך'. זה היה בדיוק מה שהיא חיכתה לו. 'בבקשה', היא אמרה. מאז כבר הודיתי לה בעד הים, בעד הירח, בעד הכוכבים שבשמיים ובעד החוקה של ארה"ב. אולי אני פשוט יותר מדי רעה או מטומטמת. ולכן אני לא מסוגלת לראות כמה שפיסקונטוויט (piss on it) נחמדה. אולי זה מקרה של פנינים לחזירים. אני לא חושבת. אני מתגעגעת הביתה. תכתוב מהר. נ.ב. – מי בעצם מנהל את המדינה המטורפת הזאת? בטח לא הטיפוסים האלה." יוסי לוס, דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה וחבר "הקשת הדמוקרטית המזרחית" הוסף תגובה - גירסת הדפסה - שלח לחבר - הצג \ הסתר ליוסי 31\1\2004 [יוסי דהאן] בעל הטור בוב הרברט ב"ניו יורק טיימס", כותב ליברלי, שטורו עוסק בדרך כלל בשאלות פערים חברתיים, אפלייה גזעית ונושאים דומים בחברה האמריקאית, כתב גם על סוגיה זו לפני כשבוע. הרברט כותב שהתופעה היא רחבה מאד ומלבד חברות תוכנה היא כוללת תאגידים מרכזיים אמריקאים כם למשל "פרוקטר אנד גמבל" וכמובן גם סיסקו, מיקרוסופט וגאטווי. הוא מספר שם על כנס גדול בניו יורק שעסק בנושא - Offshore Outsourcing: Making the Journey Work for Your Corporation." לפני כשבועיים היה ראיון עם שי אגסי, ישראלי מאד מצליח בתעשיית המחשבים האמריקאית שנבחר לאיש השנה באיזה מגזין שעוסק בעולם העסקים, אגסי זה התלונן שישראל עשתה טעות כשלא העבירה מפעלים לקפריסין וייבאה לשם מתכנתים הודים. מה שכמובן מעלה סוגיה אחרת למה תמיד מייבאים עובדים זרים המתחרים בישראלים בסולם השכר הנמוך - פועלי בניין, פועלי חקלאות ועובדות סיעוד ולא ייבאו לכאן בשנות הבועה מתכנתים הודים? שמעתי שיש גם מחסור חמור בכלכלנים, למה לא לייבא גם כלכלנים, הם בטח לא יזיקו יותר מהקיימים.
הטקסט הבא מאתר העוקץ ותודה עבור הים - מאת יוסי לוס 31\1\2004 [יוסי דהאן] לפני מספר שנים כתב איציק ספורטא מאמר שהתפרסם בגלובס ובאתר של הקשת הדמוקרטית המזרחית שצופה שתוך שנים ספורות, מתכנתים בני העולם העני יתפסו את מקומם של המתכנתים הישראלים בחברות התוכנה הישראליות. הוא כתב זאת אל מול מה שנראה השאננות של בני המעמד הבינוני. אלה הסכימו לעבוד בחוזים פרטיים ונמנעו מהתארגנות במקום העבודה. הם וויתרו על הכוח האיגודי בגלל שכידוע הם השתכרו משכורות גבוהות מאוד, באופן חריג, עבור עבודה יצרנית. אתמול נתקלתי בכתבה שמדווחת באריכות על העברת נתחים נכבדים מעבודות תכנות של חברות אמריקאיות לחברות הודיות. הכתבה עוררה בי תחושות מעורבות. מצד אחד, מספרים שם על מתכנת אמריקאי שאהב את עבודתו. הוא עבד במשך תשעה חודשים לצד שלושה מתכנתים הודים והכשיר אותם לעשות את עבודתו. לאחר שהם הוכשרו ושבו להודו, הוא פוטר החוויה ערערה את מערכת האמונות שלו ב"שוק החופשי" וב"מערכת האמריקאית". מצד אחד, עלתה בי אסוציאציה של מישהו שמכריחים אותו לחפור את קברו שלו לפני שיורים בו. מצד שני, מדובר בהעברת ידע וכוח ממשיים למדינה חלשה. מצד שלישי, מדובר ביצירה של אליטה הודית ותו לא תוך הפצה של הגיון הרווח, הניצול ותאוות הבצע. סנטורית בניו ג'רזי גילתה שחברה אמריקאית שמספקת שירותי מידע אלקטרוניים למערכת הרווחה של המדינה העבירה חלק מהעבודה לחברה הודית במומביי. הסנטורית נזעקה על כך שכספי משלמי המסים משמשים להעברת עבודה של אמריקאים אל מעבר לים. רוב מוחלט (40 מול 0) העביר חוק שהיא יזמה בסנאט של ניו ג'רזי נגד התקשרות של המדינה עם חברות זרות. החוק נתקע בשלב מאוחר יותר בגלל התערבות של בעלי הון בעלי אינטרס, אבל אחת התוצאות היתה חשש של החברה הספציפית לחוזים עתידיים עם המדינה, וזו השיבה את העבודה לאמריקאים. מצד אחד, מדובר בהגנה על עובדים שייצרו, נוצלו ופוטרו לאחר שנמצאו עובדים שחייהם זולים יותר. מצד שני, מה שנתפס בארה"ב כלגיטימי – הגנה על עובדים מקומיים באמצעות חקיקה ולחץ ציבורי נתפס כשלילי בישראל שבה המדינה תורמת, דרך עבירות על חוקי עבודה של חברות כוח אדם ואחרות, לפגיעה בעובדים מקומיים. ולבסוף, אני מתקשה להאמין (אבל אולי אני טועה בזה) שאותם עובדים אמריקאים בני המעמד הבינוני שפוטרו פיתחו סולידריות עם עניים נפגעי תהליכי הגלובליזציה הקפיטליסטית ברחבי העולם. אז מי מעורר הזדהות ומי מעורר חימה בסיפור הזה? במבט ראשון, העובדים הם החלשים ולכן מעוררים אמפתיה, אבל לאחר מכן, נראה שבסרט הזה כולם רעים, שכן כולם דואגים לעצמם בלבד, תוך שימוש בנימוקים פסאודו-כלליים. ולבסוף, נראה שכולם נדרסים תחת גלגלי הגלובליזציה הקפיטליסטית. הבודדים שחומקים ממנה באמצעות ההון העצום שהם גוזלים ממיליוני בני אדם אחרים מתים בסופו של דבר כמו כולם. הכוחות חזקים מדי ולא נוכל להם כל עוד לא תעמוד חזית הומניסטית משותפת ומאורגנת נגד מטרות ממוקדות, שבה כל פרט גם לוקח אחריות אישית על חיי היום יום שלו. יש לציין שמדובר בכתבה ניאו-ליברלית הארד-קור שבה הטיפשים האנכרוניסטיים הם העובדים המפוטרים. אם יש ביקורת בכתבה, הרי שהיא מופנית כלפי מי שמתקומם על השינוי בנימוקים שונים. נימוק אחד הוא שהכל משתנה (אמת) ולכן השינוי המסוים הזה הוא מטבעה של המציאות (טעות) ולא רק אחד השינויים האפשריים. נימוק שני הוא שההיסטוריה האמריקאית רצופה בשינויים כאלה שבהם עובדים אמריקאיים עוברים מסוג עיסוק אחד לאחר וזהו רק עוד אחד מהשינויים ההיסטוריים. הכתב לא תוהה על כך שההגיון שמכתיב את השינויים אינו חלק מטבע המציאות אלא תוצאה מסוימת מתוך שלל של תוצאות אפשריות של יחסי כוח מסוימים ודומיננטיות של תאוות בצע בלתי ניתנת לסיפוק של בעלי הון. במחשבה שניה, אולי לא מדובר בתאוות בצע, שכן קשה לייחס תאוות לתאגידי ענק שפועלים מתוך הגיון לא-אישי. הכתב מבקש להרגיע את המתכנתים הצעירים המודאגים באמצעות שחצנות אמריקאית לא מוסתרת שעליה הם עשויים להסכים עמו. כעת, אחרי שהעולם למד מאתנו, האמריקאים, דבר אחרי דבר, מוטלת עלינו השליחות להמציא את השלב הבא. דמיון והמצאה הם התחומים שבהם העולם מדשדש אחרינו ואלה המקומות אותם עלינו, האמריקאים לתפוס. הסיום הזה של הכתבה הזכיר לי ספר שקראתי לפני שנים רבות – "אלוהים יברך אותך אדון רוזווטר" של קורט וונגוט. בין השאר, מסופר שם על ילדה שנשלחה למשפחה אומנת עשירה בעלת כוונות טובות ורצון לעזור לעניים. לאחר זמן היא כתבה מכתב לאביה: "מה שהכי משגע אותי אצל האנשים האלה, אבא, זה לא הבורות שלהם, או כמה שהם שותים. מה שהכי משגע אותי זה איך הם חושבים שכל דבר נחמד שיש בעולם הוא מתנה שהם או האבות שלהם נותנים לעניים. ביום הראשון שהייתי כאן, אחר הצוהריים, גברת באנטליין קראה לי לצאת למרפסת האחורית ולהסתכל בשקיעה. אז הסתכלתי, ואמרתי שזה מוצא חן בעיני מאד, אבל היא כל הזמן חיכתה שאני אגיד משהו אחר. לא הצלחתי לחשוב על עוד משהו שאפשר להגיד, אז אמרתי משהו שנראה לי אדיוטי לגמרי: 'תודה רבה לך'. זה היה בדיוק מה שהיא חיכתה לו. 'בבקשה', היא אמרה. מאז כבר הודיתי לה בעד הים, בעד הירח, בעד הכוכבים שבשמיים ובעד החוקה של ארה"ב. אולי אני פשוט יותר מדי רעה או מטומטמת. ולכן אני לא מסוגלת לראות כמה שפיסקונטוויט (piss on it) נחמדה. אולי זה מקרה של פנינים לחזירים. אני לא חושבת. אני מתגעגעת הביתה. תכתוב מהר. נ.ב. – מי בעצם מנהל את המדינה המטורפת הזאת? בטח לא הטיפוסים האלה." יוסי לוס, דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה וחבר "הקשת הדמוקרטית המזרחית" הוסף תגובה - גירסת הדפסה - שלח לחבר - הצג \ הסתר ליוסי 31\1\2004 [יוסי דהאן] בעל הטור בוב הרברט ב"ניו יורק טיימס", כותב ליברלי, שטורו עוסק בדרך כלל בשאלות פערים חברתיים, אפלייה גזעית ונושאים דומים בחברה האמריקאית, כתב גם על סוגיה זו לפני כשבוע. הרברט כותב שהתופעה היא רחבה מאד ומלבד חברות תוכנה היא כוללת תאגידים מרכזיים אמריקאים כם למשל "פרוקטר אנד גמבל" וכמובן גם סיסקו, מיקרוסופט וגאטווי. הוא מספר שם על כנס גדול בניו יורק שעסק בנושא - Offshore Outsourcing: Making the Journey Work for Your Corporation." לפני כשבועיים היה ראיון עם שי אגסי, ישראלי מאד מצליח בתעשיית המחשבים האמריקאית שנבחר לאיש השנה באיזה מגזין שעוסק בעולם העסקים, אגסי זה התלונן שישראל עשתה טעות כשלא העבירה מפעלים לקפריסין וייבאה לשם מתכנתים הודים. מה שכמובן מעלה סוגיה אחרת למה תמיד מייבאים עובדים זרים המתחרים בישראלים בסולם השכר הנמוך - פועלי בניין, פועלי חקלאות ועובדות סיעוד ולא ייבאו לכאן בשנות הבועה מתכנתים הודים? שמעתי שיש גם מחסור חמור בכלכלנים, למה לא לייבא גם כלכלנים, הם בטח לא יזיקו יותר מהקיימים.