ושוב, רגע של down. הוא היה חייב לבוא
כמה אפשר לחיות עם ההדחקה הזאת?
בשנה האחרונה אני מרגיש שעולים סימני שאלה מצד המשפחה ומכרים - חברה? חתונה? משהו? ואני פשוט מדחיק ומתעלם. אם שואלים ישירות, אני אומר "הכל בסדר", רגע של cringe.
אני שוקע לתהומות עמוקים ולדיכאון מאוד כבד בגלל המצב הזה. אני מרגיש שאני חסר זהות.
תמיד הלכתי לפי הספר - בי"ס, צבא, טיול לחו"ל, עכשיו תואר ראשון. בן 23. ולמה? אני חושב שבעיקר בשביל לרצות את ההורים. הם נורא פרימיטיביים, לעולם לא אוכל להיחשף בפניהם. בעיקר בגלל שאני יודע שאהפוך את חייהם לעצובים. קשה לי עם זה.
הרבה צעירים בגילי מתחתנים מסביב. ואני יודע שזה לא הקטע שלי. אני לא רוצה להיות אותו גבר בן 30 ששואלים אותו בארוחת החג "נו מה? חברה וזה?" וחושבים בלב "מה נסגר איתו?". בקצב הזה זה בהחלט עומד לקרות.
אני פשוט מפחד. ועצוב. נורא עצוב.
אני חייב פשוט לדבר / לפגוש / להתנסות / להתקדם במשהו. לא להישאר בסטטיות הזאת. במועקה האינסופית הזאת
ואני מפחד.
הצילו...
כמה אפשר לחיות עם ההדחקה הזאת?
בשנה האחרונה אני מרגיש שעולים סימני שאלה מצד המשפחה ומכרים - חברה? חתונה? משהו? ואני פשוט מדחיק ומתעלם. אם שואלים ישירות, אני אומר "הכל בסדר", רגע של cringe.
אני שוקע לתהומות עמוקים ולדיכאון מאוד כבד בגלל המצב הזה. אני מרגיש שאני חסר זהות.
תמיד הלכתי לפי הספר - בי"ס, צבא, טיול לחו"ל, עכשיו תואר ראשון. בן 23. ולמה? אני חושב שבעיקר בשביל לרצות את ההורים. הם נורא פרימיטיביים, לעולם לא אוכל להיחשף בפניהם. בעיקר בגלל שאני יודע שאהפוך את חייהם לעצובים. קשה לי עם זה.
הרבה צעירים בגילי מתחתנים מסביב. ואני יודע שזה לא הקטע שלי. אני לא רוצה להיות אותו גבר בן 30 ששואלים אותו בארוחת החג "נו מה? חברה וזה?" וחושבים בלב "מה נסגר איתו?". בקצב הזה זה בהחלט עומד לקרות.
אני פשוט מפחד. ועצוב. נורא עצוב.
אני חייב פשוט לדבר / לפגוש / להתנסות / להתקדם במשהו. לא להישאר בסטטיות הזאת. במועקה האינסופית הזאת
ואני מפחד.
הצילו...