ושוב עולה ההרהור...
לפני שנתיים עוד הייתי נשואה, אבל אז כבר הגעתי למסקנה שהזוגיות בכלל לא מתפקדת. הבנתי שאני לא ממש אוהבת. זה היה במהלך יום כיפור לפני שנתיים, שהסתובבתי ברחובות שכונת מגוריי, קצת עם הילדות והאופניים ויותר מאוחר לבד עם עצמי. עם המחשבות, עם המסקנות. היה ברור לי שאני ובעלי דאז חייבים לדבר שיחה רצינית, דבר שלא עשינו כבר חודשים רבים. במוצאי יום כיפור הלכתי קודם כל לאדם שהכי סמכתי עליו, שיכולתי לדבר איתו ושהפך באותה תקופה ל"כותל" שלי. התוודיתי בפניו לראשונה שהזוגיות שלי מתפוררת ואני חושבת על פרידה מבעלי. הוא הציע לא לוותר, לא לפרק את המשפחה היפה שיש לי. "תחשבי על הילדות" הוא אמר לי. כל כך היה עצוב לו לשמוע על פירוק אפשרי של המשפחה. הוא הכיר אותנו כמה חודשים, את בן הזוג, את הילדות. חיבב את כולנו. הוא תמך בי גם בהמשך, כאשר סיפרתי לו על השיחה הקשה עם בן הזוג. בעלי לשעבר טען שכבר זמן רב הוא מרגיש שהזוגיות לא קיימת ושאנחנו סתם שני אנשים שגרים יחד, משהו שגם אני הרגשתי. והוא ישר אמר שרוצה להתגרש. היום, בדיעבד, אני חושבת שהיו לו כבר קשרים קלילים באמצעות האינטרנט, אבל שום דבר לא בטוח. הוא לא אישר, הוא לא הכחיש, אמר שמה שאני לא יודעת עדיף שיישאר כך. היום זה ממש כבר לא משנה לי. היו כמה שיחות לברר מה אנחנו יכולים לעשות, שנינו חשבנו על הילדות, מנסים לצמצם פגיעה בהן ככל שניתן. בסוף הוחלט שבעצם אין מה לדחות את הקץ כי הוא כבר כאן ומזמן והתחלנו בהליכים הפרוצדורליים. אם זה היה תלוי בשנינו בלבד, תוך יום או יומיים היינו מתגרשים. במשך תקופה של כשנה שהמתנו לכל הניירת להסתיים היה לי ידיד נפש מסור ודואג שהקשיב לי וייעץ לי והיה שותף ביחד איתי לעצב ולשמחה לדכאונות ולהתרוממויות הרוח. ביום מתן הגט הוא היה הראשון לקבל את ה SMS "אני גרושה". הוא התקשר לברך. לברך כי ידע כמה חיכיתי שהכל ייגמר כבר. מה כבר אומרים בסיטואציה כזאת? זאת בהחלט לא ברכה להתגרש. הוא, הבעל לשעבר, היה מבסוט. כל הדרך הביתה חייך מאוזן לאוזן. נסעו לשם וחזרה עם אחותי שהגיעה בתור עדה. אנחנו גרים באותה שכונה ולכן נסענו ביחד. אני ישבתי מאחור, מצד אחד אבן נגולה מעל ליבי, מצד שני הרגשת כישלון. שנתיים אחרי ועדיין מכרסמת בי השאלה האם יכולתי בכל זאת לעשות משהו אחרת ולהישאר היום נשואה לאותו אדם שהוא אב נפלא לילדות שלנו והוא איש שיחה נעים ובן בסך הכל על כיף-כיפאק? כמה דקות איתו בחדר אחד מבהירות לי שיותר מידיד טוב לעולם לא אוכל להיות בת זוג שלו כמו בשנים הראשונות. התבגרתי הרבה מאז יום החתונה שלנו, שאז הייתי ילדה בת 19. גידלתי את ארבעת בנותינו, חלק מהזמן עם המון עזרה של אמא שלי, רוב הזמן כמעט לבדי. לפעמים הוא עזר, בדברים הקטנים, אבל עזר. היום אני די סולדת ממנו ביום יום ולפעמים, לרגע, מוצאת בו נקודת אור שמזכירה לי למה הלכתי אחריו לראשונה.
לפני שנתיים עוד הייתי נשואה, אבל אז כבר הגעתי למסקנה שהזוגיות בכלל לא מתפקדת. הבנתי שאני לא ממש אוהבת. זה היה במהלך יום כיפור לפני שנתיים, שהסתובבתי ברחובות שכונת מגוריי, קצת עם הילדות והאופניים ויותר מאוחר לבד עם עצמי. עם המחשבות, עם המסקנות. היה ברור לי שאני ובעלי דאז חייבים לדבר שיחה רצינית, דבר שלא עשינו כבר חודשים רבים. במוצאי יום כיפור הלכתי קודם כל לאדם שהכי סמכתי עליו, שיכולתי לדבר איתו ושהפך באותה תקופה ל"כותל" שלי. התוודיתי בפניו לראשונה שהזוגיות שלי מתפוררת ואני חושבת על פרידה מבעלי. הוא הציע לא לוותר, לא לפרק את המשפחה היפה שיש לי. "תחשבי על הילדות" הוא אמר לי. כל כך היה עצוב לו לשמוע על פירוק אפשרי של המשפחה. הוא הכיר אותנו כמה חודשים, את בן הזוג, את הילדות. חיבב את כולנו. הוא תמך בי גם בהמשך, כאשר סיפרתי לו על השיחה הקשה עם בן הזוג. בעלי לשעבר טען שכבר זמן רב הוא מרגיש שהזוגיות לא קיימת ושאנחנו סתם שני אנשים שגרים יחד, משהו שגם אני הרגשתי. והוא ישר אמר שרוצה להתגרש. היום, בדיעבד, אני חושבת שהיו לו כבר קשרים קלילים באמצעות האינטרנט, אבל שום דבר לא בטוח. הוא לא אישר, הוא לא הכחיש, אמר שמה שאני לא יודעת עדיף שיישאר כך. היום זה ממש כבר לא משנה לי. היו כמה שיחות לברר מה אנחנו יכולים לעשות, שנינו חשבנו על הילדות, מנסים לצמצם פגיעה בהן ככל שניתן. בסוף הוחלט שבעצם אין מה לדחות את הקץ כי הוא כבר כאן ומזמן והתחלנו בהליכים הפרוצדורליים. אם זה היה תלוי בשנינו בלבד, תוך יום או יומיים היינו מתגרשים. במשך תקופה של כשנה שהמתנו לכל הניירת להסתיים היה לי ידיד נפש מסור ודואג שהקשיב לי וייעץ לי והיה שותף ביחד איתי לעצב ולשמחה לדכאונות ולהתרוממויות הרוח. ביום מתן הגט הוא היה הראשון לקבל את ה SMS "אני גרושה". הוא התקשר לברך. לברך כי ידע כמה חיכיתי שהכל ייגמר כבר. מה כבר אומרים בסיטואציה כזאת? זאת בהחלט לא ברכה להתגרש. הוא, הבעל לשעבר, היה מבסוט. כל הדרך הביתה חייך מאוזן לאוזן. נסעו לשם וחזרה עם אחותי שהגיעה בתור עדה. אנחנו גרים באותה שכונה ולכן נסענו ביחד. אני ישבתי מאחור, מצד אחד אבן נגולה מעל ליבי, מצד שני הרגשת כישלון. שנתיים אחרי ועדיין מכרסמת בי השאלה האם יכולתי בכל זאת לעשות משהו אחרת ולהישאר היום נשואה לאותו אדם שהוא אב נפלא לילדות שלנו והוא איש שיחה נעים ובן בסך הכל על כיף-כיפאק? כמה דקות איתו בחדר אחד מבהירות לי שיותר מידיד טוב לעולם לא אוכל להיות בת זוג שלו כמו בשנים הראשונות. התבגרתי הרבה מאז יום החתונה שלנו, שאז הייתי ילדה בת 19. גידלתי את ארבעת בנותינו, חלק מהזמן עם המון עזרה של אמא שלי, רוב הזמן כמעט לבדי. לפעמים הוא עזר, בדברים הקטנים, אבל עזר. היום אני די סולדת ממנו ביום יום ולפעמים, לרגע, מוצאת בו נקודת אור שמזכירה לי למה הלכתי אחריו לראשונה.